לפני כחודש ציין חמאס בטקסים רבי רושם 35 שנים להיווסדו. הארגון מביט לאחור בלא מעט גאווה ואופטימיות: תוך שלושה עשורים וחצי הפך מאוסף אגודות צדקה וחוליות הפועלות בסימטאות מחנות הפליטים ומצוידות בסכינים וגרזנים לריבון בעזה החולש על צבא למחצה, זוכה להכרה גוברת בזירות הערבית והבין-לאומית, ונושא עיניו לכיבוש המערכת הפלסטינית מידי הרשות.
חמאס מציב אתגר מתעתע בפני ישראל. מצד אחד, מתקיימת רגיעה בעזה הנובעת בין היתר מכך שמקודמים מהלכים אזרחיים חסרי תקדים כלפי הרצועה, אך מהצד האחר יהודה ושומרון מבעבעת כפי שלא היה כ-20 שנים - ויש קשר בין שני המצבים. חמאס, שמקפיד על שימור השקט בעזה, ממלא תפקיד מפתח בהתססת הגדה: מקים תשתיות טרור המבצעות פיגועים, תומך בהתארגנויות טרור עצמאיות דוגמת "גוב האריות", מקדם הסתה פרועה ומעודד את אזרחי ישראל הערבים לחתור נגד המדינה. במילים אחרות: חמאס אוכף על ישראל בידול - אותו העיקרון שהאחרונה הגתה ויישמה כלפי הפלסטינים מאז עליית הארגון לשלטון בעזה.
השקט בעזה אינו תוצר של הסכם מדיני או ניצחון צבאי מוחץ. הוא בבואה למבוכה אסטרטגית בנושא הפלסטיני, ותוצר של הכאוס הפוליטי המקשה לגבש מדיניות סדורה לטווח הארוך. הרגיעה הנוכחית היא ברירת מחדל נוכח טבען הרע של יתר החלופות, ובכללן הסלמה מתמשכת שממררת את חיי תושבי הדרום או כיבוש עזה, תרחיש קיצון שיגבה מחיר אסטרטגי כבד מישראל.
ישראל נדרשת למבט מפוכח כלפי המציאות בעזה: השקט מנוצל על ידי חמאס לצורך התעצמות לקראת עימות עתידי ולחיזוק שלטונו, תוך ביטול האפשרות שהרשות תשוב לרצועה. התנהלות חמאס מבוססת על העיקרון האיסלאמי של סבלנות ("סבר") ונכונות לקיים הפוגה ("הודנה") עם האויב במטרה לצבור כוח ולהכותו במפתיע בעתיד, תוך הפרת הסכמים קודמים שנחתמו. שיפור כלכלי יכול לתרום ליציבות זמנית, אך אין בכוחו לכופף אידאולוגיות או ליצור מחיר הפסד ולחץ ציבורי שימנע עימותים בעתיד, לכשיוחלט כי בשלה העת לקדמם.
למעט שמירה על השקט - שממנו חמאס שואב יתרונות רבים - הארגון לא נדרש לוויתורים משמעותיים. הוא ממשיך להתעצם צבאית, לאכוון טרור מתוך עזה עצמה (מאמץ שבו משתתפים עוד ארגונים בעזה כגון הג'יהאד האיסלאמי וועדות ההתנגדות), נמנע לפרקים מאכיפת מרות על יתר פלגי הטרור (דבר שאילץ את ישראל לפעול נגד הג'יהאד האסלאמי במבצע "עלות השחר"), וממשיך להפגין עמדה נוקשה בסוגיית השבויים והנעדרים שהוצגה בתום מבצע "שומר החומות" כתנאי לקידום מהלכים אזרחיים כלפי עזה ("זה שהיה הוא לא שיהיה").
הממשלה הנכנסת מקבלת את השקט ברצועה כירושה. למרות תיאור פגמיו הרבים, מומלץ לשמרו ואין לאוץ ולחדש סבבי הסלמה, בוודאי לא כאשר ישראל ניצבת בפני אתגרים כבדים אחרים מבית ומחוץ. עם זאת, חיוני לשנות את כללי המשוואה שחמאס מכתיב. יש במיוחד להבהיר שהכוונת טרור מתוך עזה, בין היתר תוך ניצול ציני של יציאת פועלים לישראל לקידום פיגועים ולריגול, תגרום לצמצום המחוות האזרחיות כלפי עזה. בהמשך מומלץ להעלות בנחישות גבוהה מבעבר דרישה לתמורות בנושא השבויים והנעדרים בעבור המחוות האזרחיות. את אותה נחישות ונוקשות שמפגינה הממשלה החדשה כלפי הרשות, ראוי שתנקוט - ואף ביתר שאת - כלפי חמאס.
הממשלה החדשה נדרשת אפוא לגבש אסטרטגיה מערכתית בנושא הפלסטיני, אשר במסגרתה ייבחנו לעומק הזיקות שבין יהודה ושומרון לעזה וההשלכות ארוכות הטווח של הרגיעה הנוכחית. לצורך כך, מומלץ להפחית עיסוק בצעדים בעלי ממד סימבולי - ובראשם מפגני הנוכחות בהר הבית והפעולות להסרת דגלי אש"ף (למרות שיש כאלה הרואים בהם נושאים עקרוניים רבי חשיבות) - ולהעמיק טיפול בסוגיות מהות המשפיעות על עיצוב העתיד, ובמוקדן המיזוג הגובר בין איו"ש לישראל שעלול להביא למציאות של מדינה אחת גם ללא רצון ותכנון.
>>> ד"ר מיכאל מילשטיין משמש ראש הפורום ללימודים פלסטינים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א וחוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה (IPS) באוניברסיטת רייכמן