"אני לא נכנס לממשלה כדי להיות דחליל", כך השיב חה"כ איתמר בן גביר לספקנים ששאלו את "המבטיח הלאומי" אם יוכל גם לקיים. כדי להוכיח שהנה, זה קורה, הוא נתן לנו סימנים: פרסום סרטון קולינארי שבו הוא משביע את תיאבונו בעודו נהנה מלאפה טרייה, רוצה לאמר: "סגרנו את המאפיות בבתי הסוהר". טוב, אז זו ההוכחה שמעבירים את המחבלים מלאפות לכאפות?
- השר איתמר בן גביר: "אם אראה שאני לא משפיע - אעזוב"
- בן גביר איים "להעיף" את חבר סיעתו | ההתכתבות הפנימית
- המהומות בכלא, תגובת חמאס - והאיום על בן גביר
האם הבטחת הבחירות הגדולה ביותר בעידן המודרני, זו שגרפה מעל לחצי מיליון קולות, אכן תספק את הסחורה? אם שמים על המשקל את אותן הצהרות: עונש מוות למחבלים, גירוש טרוריסטים, חיסול החגיגות בבתי הסוהר, הקלה במתן רשיונות לנשק, שינוי הוראות הפתיחה באש, איסור הנפת דגלי אש"ף, טיפול בפשיעה הערבית ועוד - הרי שבן גביר מספק אותה לבוחריו ובגדול. אבל במבחן המציאות, הסחורה שלו סובלת מתת-משקל: לסגירת המאפייה אין כל משמעות הנוגעת להרגלי התזונה של האסירים. גם אטימת הבית של המחבל ממזרח ירושלים היא בעיקר צעד קוסמטי. אני מתקשה לראות את השוטרים משקיעים את כל זמנם בבדיקת האטימה, מה גם שיש להם את דגלי אש"ף על הראש. אה, ויש גם את מפקד מחוז ירושלים שחטף ממנו ישירות על הראש ורק בגלל "כמה אנרכיסטים".
יצחק רבין כינה פעם את שמעון פרס "חתרן בלתי נלאה". בינתיים בן גביר הוא מבטיחן בלתי נלאה. בתרגום לעברית קוראים לזה "פול גז בניוטרל".
בן גביר הוא לא הפוליטיקאי הראשון שמבטיח ומתקשה לקיים. אפשר לומר, בינתיים, שהיו גם גרועים ממנו: כאלה שהבטיחו אבל קיימו את ההפך. לבן גביר אין את הפריווילגיה הזו. לאריאל שרון הייתה גם הייתה: שרון, ממקימי מפעל ההתיישבות, התנגד לנסיגה מהשטחים לא רק מסיבות אידיאולוגיות אלא גם ביטחוניות. הנסיגה, כך אמר עוד ב-1998, תסכן את ביטחון המדינה. ראש הממשלה נתניהו החליט לקדם אותו משר תשתיות לשר החוץ והופ - הגיעה התמורה: אפשר לסגת קצת יותר. אותו שרון, שלחם באויבינו וכתב ספר עב כרס שכותרתו "הלוחם", הפנה עורף לבוחריו בליכוד, הפר את הבטחתו למשאל עם בקרב המתפקדים, הקים מפלגה חדשה וקדימה, אפשר להתנתק. אפשר לפנות יישובים - אפילו מבלי לבקש כל תמורה משכננו.
מה שאריאל שרון ז"ל הרשה לעצמו לעשות, בן גביר יבדל"א לא יוכל לעשות גם בגלגול הבא. בן גביר מזכיר לי יותר את רפי איתן. אומנם רפי איתן היה איש מוסד ושב"כ, ובן גביר היה...אובייקט של השב"כ, אבל גם "רפי המסריח", כפי שכינו אותו יריביו, הרים ביום בהיר אחד מפלגה - מפלגת הגמלאים. בבחירות 2006, מפלגת "גיל" הייתה הפתעת הבחירות. לא רק גמלאים הצביעו עבורה, אלא גם צעירים: סוג של מחאה/הזדהות, או פשוט בגלל שלא היה מישהו עם הבטחה קוסמת יותר. מפלגת הגמלאים זכתה בסופו של דבר בשבעה מנדטים, שני תפקידי שר ואפילו, כמה דומה, הקמתו של משרד חדש התפור למידותיו של הזוכה. שורה של משברים ואכזבתם של הבוחרים הביאו לכך שבחלוף שלוש שנים, בבחירות 2009, הגיעה סופה העצוב של "גיל", כשאפילו לא עברה את אחוז החסימה.
המוטיבציה לבחור ברפי איתן והגמלאים דומה למוטיבציה לבחור במפלגתו של בן גביר. זה לא מתוך אידיאולוגיה צרופה, גם לא בגלל אהבה בלתי מתפשרת לעומד בראשה. בשני המקרים, אז והיום, נוצר וואקום שאליו התכנסו הבוחרים: הם פשוט רצו שיהיה טוב יותר. לגמלאים, לחיילים, ל'סוף להפקרות' ו...מלא משילות.
אם איתמר בן גביר לא יצליח להביא את מה שכרגע נראה כאילו קיים רק בעולם בדיוני, לא תהיה לו הזדמנות לסיבוב נוסף. להופיע בכל מקום פיגוע (גם אם צועקים עליך) ולהבטיח להתייצב בכל זירת אונס, גם לא אונס לאומני כהגדרת השר לביטחון לאומי, כל אלה אינם מחפים על הפער בין מה שהבטיח לבין מה שהוא מקיים.
לבן גביר אין קהל תומכים מסורתי. בהיעדר אספקת הסחורה, הם יתנדפו בין רגע. אל תספר להם שדברים שרואים מכאן לא רואים משם. ברוך הבא למגבלות הכוח: מערכת הביטחון אומרת שעונש מוות יעורר מהומות? בשב"ס אומרים שהרעת תנאים תגרור אינתיפאדה? כשמערכת המשפט קובעת שגירוש אינו בר-ביצוע, מה תעשה? תמשיך לומר שאתה נהנה בעבודה, שאתה לא דחליל?
נוכח המציאות הטופחת על פניו, לדעתי בן גביר יחפש את האקזיט הנכון: יביא הישג אחד גדול (אולי תוספת תקציב) ואז יעשה כעצת חבריו לסיעה: יפרוש. לא נתנו לי לממש! אני ממשיך הלאה ובונה את כוחי לעתיד, יזעק בן גביר. תשובתו האחרונה, כשזרקו אותו מכל המדרגות לאחר שהודיע על כוונתו להרוס את הבניין הבלתי חוקי במזרח ירושלים, הייתה: "זה יקרה. אם לא היום, אז מחר. אם לא מחר אז מחרתיים". אכן, אמירה המזכירה לי את השיר 'מחר' של נעמי שמר. רק שם, בבית הבא, נכתב ש"יבוא יום והצבא יפשוט את מדיו". אתם מאמינים?