יש סיבות רבות להתנגד למהפכה המשפטית, אחת מהן היא הנזק החמור שהיא כבר גורמת ליחסים עם ארצות הברית. גם כך היחסים היו בדרך למשבר.
"היחסים המיוחדים" עם ארצות הברית מושתתים על שלושה יסודות. הראשון, והחשוב ביותר, הוא "הערכים המשותפים", לרבות הדמוקרטיה, שוויון וצדק, "המורשת היהודית-נוצרית" והחתירה לשלום. השני הוא השדולה הישראלית והשלישי - חשיבותה האסטרטגית של ישראל עבור ארצות הברית. בניגוד לדעה הרווחת בישראל, השיקול האחרון משני בחשיבה האמריקנית. שני היסודות האחרונים שואבים את כוחם מהראשון ותלויים בו לקיומם.
יש מי שמסתכל על היחסים הצבאיים בין המדינות ומתבשם. הם מעולם לא היו קרובים יותר. זה נכון, אך גם קברניט הטיטאניק גרס שהכל כשורה ואנחנו כבר פגענו בקרחון.
"הרפורמה המשפטית" נתפסת בארצות הברית כערעור על עצם הדמוקרטיה הישראלית. באופן חסר תקדים, הזהירו הנשיא ומזכיר המדינה הפעם לא ממהלכים בעייתיים בגדה, כבעבר, אלא מהסכנות לדמוקרטיה בישראל עצמה. מאמרים בכלי התקשורת המרכזיים זועקים את עוצמת השבר. השגריר בארץ וידידים מרכזיים מתחננים כמעט לעצירת התהליך.
נזק זה מתווסף לפגיעה המצטברת, שגורמת מדיניות ישראל בנושא הפלסטיני, מזה עשורים, לדימויה כדמוקרטיה וכמדינה שוחרת שלום, עקרונות היסוד שבערכים המשותפים. בעבר, יכולנו לטעון שמדובר במצב זמני, שיימצא הסדר, אך עם השנים, גברה בארצות הברית ההכרה שדווקא ישראל נושאת בעיקר האחריות לקיפאון. עליית ממשלת הימין, השואפת למצער לקיבוע המצב, ואולי אף לסיפוח פורמלי, ומתנגדת לפתרון שתי המדינות, שחקה את דמוי ישראל עוד יותר. הסירוב הישראלי להעניק סיוע צבאי לאוקראינה מעלה בארצות הברית סימני שאלה לגבי היותה בעלת ברית אמינה.
את הבאר ניתן להרעיל רק עד נקודה מסוימת. כבר בבחירות לנשיאות ב-2020 קראו שלושה מועמדים מובילים להתניית הסיוע לישראל בשינוי מדיניותה בנושא הפלסטיני ומאז תופס הרעיון אחיזה גוברת. בארצות הברית מתחוללים שינויים יסודיים בדמוגרפיה, שאינם קשורים לישראל, אך כבר משפיעים לרעה על היחסים עימה.
ב-2028, עם סיום חבילת הסיוע הנוכחית, יגיע סך הסיוע להיקף דמיוני כמעט של כ-170 מיליארד דולר וצה"ל בונה על חבילה עשר-שנתית נוספת. עוד לפני "ההפיכה המשטרית" צפוי היה מאבק לא פשוט לאישורה. עתה, יהיה מאבק רק כדי להבטיח את השלמת החבילה הנוכחית.
הסיוע האמריקני מהווה כ-40% מתקציב צה"ל וכמעט כל תקציב הרכש. אולם, ערכו הכספי אינו העיקר. בצר לה, ישראל תוכל להסתדר בלעדיו. הבעיות העיקריות הן אחרות.
מי אם לא ארצות הברית לספק לנו אמל"ח מתקדם, כגון 35-F, ויתחייב – בחקיקה! – לשימור יתרוננו האיכותי? מי עוד יעניק ערובה לקיומנו, יערך עמנו מול תרחישים שונים, לרבות איראן גרעינית? יסייע בידנו לקדם הסדרים מדיניים בתנאים המקובלים עלינו, יפעל לנירמול אזורי, יגן עלינו במוסדות ובבתי-הדין הבין-לאומי, ישתף פעולה בסייבר, בפיתוח אמל"ח, בהגנה מרקטות, בסיכול מאמצי הדה-לגיטימציה? מי יטיל בווטו במועצת הבטחון, כדי למנוע הטלת סנקציות על ישראל, לרבות בגין אותה מדיניות בגדה, שארצות הברית עצמה מתנגדת לה? ראינו כיצד שיקשקו הגיבורים בירושלים, כשאובמה נמנע מהצבעה על החלטה - לא מחייבת - בנושא ההתנחלויות והרעד ששוב אחז בהם לקראת הדיון במועצה השבוע. מי עוד יפרוס מטריית מגן דיפלומטית על היכולות האסטרטגיות המיוחסות לישראל?
בעשורים האחרונים חל שיפור רב במצבה האסטרטגי והכלכלי הכולל של ישראל, במידה רבה בזכות היחסים עם ארצות הברית. השלב הקיומי של הסכסוך הסתיים כנראה, "הסכמי אברהם" פתחו אפשרויות שיתוף פעולה חסרות תקדים ולפחות לפי שעה, איראן מורתעת מחציית קווים אדומים. בתנאים אלה גורסים רבים בארצות הברית שישראל יכולה להסתדר בלי הסיוע ובפועל, שהוא רק מנציח את סרבנותה.
שאלה פתוחה היא האם ישראל יכולה כלל להתקיים היום ללא ארצות הברית? למצער, מדובר בקיום בטוח הרבה פחות ועני הרבה יותר, קיום שאף אחד בישראל, מימין לשמאל, אינו שש אליו. ישראל מסכנת את עתיד היחסים עם משענתה האסטרטגית. חיוני לעצור עכשיו ולחשב מסלול מחדש. היחסים עם ארצות הברית קודמים כמעט לכל.
>>> צ'ק פרייליך הוא סגן ראש המל"ל לשעבר, חוקר בכיר במכון INSS והמחבר הספרים "תפיסת הביטחון של ישראל: אסטרטגיה חדשה לעידן של תמורות" "וישראל ואיום הסייבר: כיצד הפכה אומת הסטארט-אפ למעצמת סייבר גלובלית", שיצא בחודש מאי