זו כבר לא שאלה של האם אלא בעיקר של מתי. גם תתרן יתקשה שלא לחוש באדי הדלק באוויר ופירומנים, משני הצדדים יש לומר, שכבר מחככים ידיים ומתכוננים. אני שומע את זה כל יום בשיחות עם פלסטינים: מאנשי פת"ח, פעילי חמאס, אנשי רשות ואחרים. כולם משוכנעים בדבר אחד: זה קרוב.
המוקד הבעייתי הראשון הוא ירושלים. לא בכדי המקום הזה הפך לבטן הרכה של ישראל. מקום מוזנח, סובל מתחושת קיפוח. השיח של 360 אלף תושביה מתמקד בייהוד העיר ובשינוי הסטטוס-קוו באל-אקצא (מול 1000 יהודים שעלו להר הבית בשנת 2000 הם רואים היום 50 אלף מדי שנה). במקביל, הם רואים את הריסות הבתים שהולכות ומתגברות תחת הממשלה החדשה.
התחממות ביטחונית - סיקור N12:
- בשבוע אחד: השב"כ סיכל שני פיגועים
- "פיגועי הקרבה": המגמה המדאיגה ביריחו שמזהים בשב"כ
- המשטרה: יש עשרות התרעות לפיגועים, הגברנו כוחות גם בריכוזים חרדיים
ההחלטה האחרונה, לבטל את הריסת בניין הענק בסילוואן שמאכלס 11 משפחות, היא מתבקשת לנוכח ההיערכות הפלסטינית לצאת לעימות נרחב במזרח ירושלים אם וכאשר הבניין ייהרס. זיכרון גל האלימות הפלסטיני במזרח העיר שפרץ בעקבות הכתר שהושת על מחנה הפליטים שועפאט בעת המצוד על רוצחה של נועה לזר ז"ל עדיין טרי.
הנפץ השני הוא הגדה. 42 הרוגים פלסטינים, האחרון שבהם הבוקר, מאז תחילת השנה – 5 שבועות בלבד. מדובר בקצב של כמעט 500 איש בשנה. מרביתם הגדול – חמושים, כאלה שחצו את הרוביקון, התמסרו למה שמכונה בשטחים "התנגדות" – ומוכנים להיהרג בקרב.
הפעם האחרונה שראינו תופעות כאלה של צעירים שלא מסגירים עצמם אלא בוחרים להילחם עד המוות הייתה באינתיפאדה השנייה, לפני כמעט 20 שנה. מרבית החמושים – אנשי פת"ח וג'יהאד, אבל בשבוע האחרון גם חמאס חוזרת לקדמת הבמה.
הבשורה על תשתית חמאס שצמחה לה בשקט בעיר השקטה והמנומנמת ביותר בגדה, יריחו, מתחת לאף של כולם צריכה להטריד מאוד. זו לא ג'נין, או שכם. מדובר במחנה פליטים קטנטן ליד יריחו. וכמה סמלי שזה קורה לא רחוק ממתקן החקירות האימתני של הרשות, זה שכל איש חמאס מכיר מקרוב, את מסדרונותיו שמתחת לאדמה ואת זעקות השבר בעת שהמענים של הרשות הפלסטינית צורבים את גופם של הנחקרים. ועדיין, למרות הכול, צומחת שם תשתית כזו, צוברת נשק בכמות עצומה ויוצאת לפיגוע שאם היה מצליח היה מזכיר טבח מן הסוג של סרטי טרנטינו. אגב, מעניין לציין שנכון לעכשיו נראה שזו תשתית מקומית, לא כזו שהופעלה מעזה או מחמאס חוץ.
ובמדורת הגדה יש עוד תוספים דליקים. הכוונה של ממשלת ישראל להכשיר מאחזים ולהפוך אותם לחוקיים, לצד החשש במערכת הביטחון מפני עימות אלים בין מתנחלים לפלסטינים שיסתיים במוות של מי מהצדדים.
נדמה שנקודת האור היחידה בשטחים היא העובדה שהציבור הפלסטיני עדיין לא נמצא שם, לא בחר לפסוע בנתיב האלימות - ומשאיר את זה לקבוצה קטנה יחסית של חמושים, בעיקר בצפון הגדה. אבל גם זה, כך מלמד אותנו הניסיון, עלול להשתנות, ואפילו די מהר.
ונותרה עזה. זו שכבר שנתיים עסוקה בשיקום, ומתעצמת (למרות שגם שם היא מתקשה בייצור רקטות איכותיות לנוכח הגבול הסגור יחסית עם מצרים). הייתי שמח לומר שעזה עייפה מלחימה (זה לפחות רוח הדברים שהצהיר סנוואר רק לפני חודש וחצי), אבל אי אפשר לומר זאת על מקום שמתנהל עם רציונל שונה לגמרי. כל כך שונה, שעזה לוקחת סיכון שוב ושוב בשבועיים האחרונים: יורה אחרי התקרית בג'נין, יורה בעקבות קלטת האסירות ומאיימת להתערב אחרי חיסול חוליית חמאס ביריחו.
נדמה שההרתעה והשקט שישראל נהנתה מהן בשנתיים האחרונות הולכות ונפרמות להן. שוב המילה הארורה הזאת - "טפטופים" - שחדרה לחיינו לפני שני עשורים, שבה ללקסיקון. ככה זה כשתנועת חמאס, בעלת הבית של עזה, מותקפת שוב ושוב על כך שזנחה את ההתנגדות והפכה לבורגנית, שבעה ושמנה. אז היא רוצה להזכיר לקהל שלה מאיזה די. אן. איי. היא קורצה. ומול ממשלה שנתפסת כעוינת ביותר את הפלסטינים מאז ומעולם, ערב רמדאן ומול ההסלמה בגדה – עזה עלולה להתפרץ גם היא בהפתעה.