תוצאות הבחירות האחרונות לימדו אותנו הרבה על קמפיינים, מנהיגות גושית, מה עומד במרכז הקמפיינים, מה הטרנד העונתי (בן גביר), ממה הוא נובע ומה ניתן לעשות מולו, כישלון הרל״ביות ועוד נושאים רבים. עוד למדנו על איך פוטנציאל תיקו 60:60 בספירת סך הקולות הכשרים הופך לניצחון מובהק 64:56. כל אחד מהנושאים הללו מצדיק תחקיר מעמיק, שאני בטוח שלא יתקיים כי בפוליטיקה אין תרבות תחקיר.
- הרצוג קרא להקמת ממשלת אחדות - גנץ ולפיד סירבו
- לא מחובר למציאות: מחיר ההבטחות של הפוליטיקאים
- העם בחר, אבל אסור לשתוק על התוצאה הזאת | מיכל פעילן
- האשם במחנה השמאל שאף אחד לא מדבר עליו | דפנה ליאל
- לפיד וגנץ קרסו מול נתניהו - וצריכים לשלם את המחיר | רונן צור
בטור זה אני רוצה להתמקד במפלגות שתם זמנן, אלא אם כן יבצעו שינוי אסטרטגי עמוק ביותר, וגם כאן אני בטוח ששינוי כזה לא יקרה. אני עומד לתקוף דווקא את מפלגות הגוש שרציתי לראות משיג תוצאה הרבה יותר טובה.
תם זמנן של מפלגת העבודה ושל מרב מיכאלי
מאז ההצבעה הראשונה שלי ועד לפני כעשור, הצבעתי תמיד למפלגת העבודה. מה שקרה במפלגה זאת בעשור האחרון מזעזע עד כדי הצדקה להיעלמותה, אף שהמותג מזוהה עם פרק חשוב ביותר בהקמת המדינה והנהגתה.
ממפלגת מרכז-שמאל הלכה המפלגה שמאלה מדי. ממפלגה עם גרעין הנהגה עשיר ומרשים הפכה המפלגה לעורפת ראשיה בתדירות בלתי נתפסת (פרס, ברק, מצנע, הרצוג, גבאי, פרץ, מיכאלי...).
תחילת קריסתה של המפלגה החלה בין הבחירות לכנסת ה-20, כשהשיגה 24 מנדטים תחת המותג "המחנה הציוני", לבין הבחירות לכנסת ה-21, שם השיגה 6 מנדטים בלבד. למעשה, לאחר הדחת הרצוג ובחירת אבי גבאי, החלו הסקרים להצביע על פוטנציאל חד-ספרתי. בני גנץ זיהה את הפוטנציאל ואכן כחול לבן החליפה את מפלגת העבודה כמובילת המרכז-שמאל ביחד עם יש עתיד. מרגע זה, הפכה המפלגה שהקימה והובילה את המדינה למפלגת שמאל שולית ובלתי נחוצה בעליל.
בבחירות האחרונות ראינו מפלגה יהירה, ללא תוכן ייחודי, רשימה בינונית מינוס, מנהיגה שביהירותה סירבה לאיחוד עם מרצ ובכך נושאת באחריות (ביחד עם מרצ) לטרגדיה של מרצ. והנה ראינו את מיכאלי דווקא מפנה את האשמה אל לפיד!
תודה לך מפלגת העבודה ההיסטורית, שלום ולא להתראות למפלגת העבודה הנוכחית. שלום למיכאלי ולא להתראות.
תם זמנה של מרצ
בשבועות האחרונים צייצתי כמה פעמים על כך שמנהיגי מרצ נשמעים ברוב המקרים כפרקליטי הפלסטינים. כך זהבה גלאון, שבמקום להגן על חיילי צה״ל מול פיגועי טרור מבקרת את שר הביטחון שפורס את הכוחות באופן מסוים. כך מוסי רז, שבריאיון עם עופר חדד לא הצליח להוציא מפיו גינוי לאמירתה המזעזעת של עידה תומא-סלימאן. המקסימום שהצליח להוציא זה "מגנה כל אלימות מכל צד"! כבר שנים שבכל אירוע ביטחוני תמיד אנחנו שומעים ממרצ כמה הצד השני מסכן וכמעט אף מילה על האינטרס הביטחוני שלנו, כמעט שום מילת גינוי. אז מה הפלא שהציבור מעדיף את בן גביר עליכם?
הגדילה לעשות זהבה גלאון בנאום הטרגדיה עקב הקריסה כשאמרה: ״אסון למדינה, אסון למפלגה וגם אסון אישי עבורה״. כמו כן, גלאון אמרה שמזעזע לחשוב שמרצ של אלוני ושריד בחוץ ובן גביר בפנים! אז זהבה, מרצ שלך היא לא מרצ של אלוני ושריד, כמו שהעבודה של מיכאלי איננה העבודה של רבין ופרס.
יש לך ארבע שנים לחשוב אם בכלל יש זכות קיום למרצ, ואם כן על איזה ערכים ומסרים חדשים היא תקום מחדש. כבר אמרו חכמים ממני שאם ממשיכים לפעול באותה דרך או לעשות את אותם הדברים אי אפשר לצפות לתוצאות שונות.
תם זמנן של ארבע מפלגות ערביות מפוצלות
הכתובת הייתה על הקיר מרגע הפיצול של בל״ד ומרגע שסירבו לחתום הסכמי עודפים. יש חשיבות לייצוג הולם של המגזר, אך אני ממליץ ללמוד ממנסור עבאס על שינוי גישה בין צרכי היום-יום לבין ההתייצבות כמגיני העם הפלסטיני. הציבור שלכם רוצה הנהגה שדואגת לו יותר מהנהגה שדואגת לעם הפלסטיני. אם לא תתאחדו ואם לא תאמצו יותר ממנסור עבאס, תמשיכו לאבד ייצוג.
תם זמנן של ריבוי מפלגות המרכז
תם זמנן של שתי מפלגות מרכז הרבות אחת מול השנייה במקום להתאחד מול יריב פוליטי.
אין שום הבדלי תוכן בין כחול לבן ליש עתיד! לכן אין הצדקה לשתי מפלגות על אותה משבצת. נכון, עברתן טראומה בעת החבירה של גנץ לנתניהו, אבל אם תישארו עם פוסט-טראומה ותמשיכו לריב זו עם זו במקום להנהיג גוש כמו שנתניהו מנהיג גוש, תמשיכו להפסיד.
תתעשתו, תיערכו מחדש, אמצו מסרים, תכנים וערכים שאינם בנויים רק על פסילה. תקראו את המפה אחרת ותיערכו לפעם הבאה. אם לא תעשו זאת, תתחילו בדעיכה כמו שמפלגת העבודה עברה.
>>> אלוף במיל' עמוס מלכא הוא ראש אמ"ן לשעבר