"אדם חכם לימד אותי שיש את שלושת ה"כ'פים": כוח, כבוד וכסף. בדרך כלל אדם לא ישיג את כל השלושה. לכן, אני בעיקר עובד על הכ' של הכוח ומקווה מאוד שבסוף היא תביא לי את הכ' של הכבוד", כך התנסח לפני שנים אחדות מי שמונה עכשיו לתפקיד שר התרבות והספורט. חה"כ מיקי זוהר הבהיר בהמשך את דבריו באומרו: על הכסף ויתרתי, את הכוח אני צריך כדי לעשות. מהעשייה יבוא הכבוד.
חרף ההבהרה (?) הזו, הוכח שהכ'פים נשארו חזק בתמונה - רק שסדר העדיפויות האמיתי הוא כזה: כבוד, כבוד ועוד כבוד. אחר כך כסף וגם כוח.
רוצים דוגמה? וואו, יש מלא: יעקב מרגי יכהן כשר הרווחה ויואב בן צור יהיה גם שר במשרד הרווחה. כדי שירווח לכולם, הם אפילו יעשו רוטציה. רוצים עוד? תהיה לנו שרה במשרד ראש הממשלה ובנוסף שני סגנים במשרד ראש הממשלה. אה, ועוד סגנית באותו משרד כדי שלא יחסר. תהיה גם שרה למשימות לאומיות ושר שידאג בו-זמנית לנגב, לגליל ולקשישים.
אז למי, למי יש יותר כבוד? כאן המסך התפצל לשניים: הקרב על משרד החוץ והמלחמה על תפקיד יו"ר הכנסת. פעם נתפס תפקיד יו"ר הכנסת כ"סדרן עבודה". רבים לגלגו על העובדה שיצחק שמיר, ממנהיגי הלח"י לשעבר, מונה ב-1977 לתפקיד. רק בהמשך קודם להיות שר הפנים ושר החוץ. גם ראובן ריבלין, שבקושי נבחר לכנסת (מקום 37 בליכוד), מצא עצמו בתפקיד שהתהדר בעיקר ככזה שיש בו הרבה כבוד. מה כבר הייתה העשייה של יושבי הראש? אברהם בורג כשהספיד את אמנון רובינשטיין בעודו בחיים? הקמת ערוץ הכנסת בימי דן תיכון או תרומתו של מיקי לוי לשיח הפרלמנטרי באומרו לחה"כ שלמה קרעי - "אתה אפס מאופס" ביומו האחרון בתפקיד? עכשיו, כשאמיר אוחנה, מהחמישייה הפותחת בליכוד, קיבל את הג'וב על חשבונו של אמסלם, כולם התלהבו מהכבוד שיהא בחלקו גם בקרב המתים: אוחנה ובן זוגו יזכו למנוחת עדן בחלקת גדולי האומה. זו כבר אינדיקציה ל"כבוד" ולהתייצבות בשורה אחת עם כל הגדולים. אז מי אמר שהרודף אחר כבוד, סופו שהכבוד יברח ממנו?
הקרב על משרד החוץ היה מבחינתי שיא השיאים: הרבה כבוד ומעט משרד. אלי כהן וישראל כ"ץ סיכמו ביניהם על רוטציה מוטרפת של: אלי כהן בשנה הראשונה, כ"ץ שנתיים וכהן סוגר עם עוד שנה. אז מה יש במשרד הזה שהוא כה מבוקש? מה כבר אלי כהן יוכל לעשות בשנה ולסיים אחרי שתי שנות שבתון? לא רק שבפועל נתניהו יהיה הדומיננטי משני המתחלפים, אלא שבנוסף תופרים לרון דרמר, השר לעניינים אסטרטגיים, חליפת חוץ - מחוץ למשרד.
מדובר במשרד שכל תקציבו יהיה מעט יותר ממיליארד וחצי שקלים. זה תקציב זהה למה שקיבלה הציונות הדתית רק עבור סלילת כבישים בשנה אחת בשטחים. שר החוץ אינו קובע הרבה חוץ ממינוי קונסולים וכמה שגרירים. כן, יש קוקטיילים וקבלות פנים, אבל נראה לי שאת הנאום השנתי באו"ם בכל זאת יישא נתניהו ולא כהן או...כ"ץ.
עוד תולדה של הנפוחים מעצמם מעודף כבוד היא הרטוריקה הנפסדת של המנצחים. "שחצי מהעם ילמד תורה וחצי ישרת בצבא", כדברי גפני. "אני לא יודע על משבר דיור", כדברי גולדקנופף. "בעל מלון יוכל שלא לארח להט"ב", כדברי רוטמן. "שרופא יוכל לא לתת טיפול", כדברי השרה סטרוק. כל אלה מצביעים על התחלה רעה של הממשלה ה-37. אם אלה יעזבו את הכבוד כדי לעבוד, הם יתקלו במטעני הצד האמיתיים בהסכמים הקואליציוניים חסרי התקדים: החלת ריבונות ביהודה ושומרון, עונש מוות למחבלים, החמרת תנאי המאסר של מחבלים, שינוי חוק הנכד ותיקון חוק הגיוס (עד התקציב). כל אחד ואחד מאלה עשוי להביא את קיצה של הממשלה בטרם עת.
אי שם בשנת 2006, באחד משיאי השפל הפוליטי של נתניהו, עת שסיים עם 12 מנדטים, התקשר אליי חבר ילדות של נתניהו. הוא סייע וייעץ לו בעבר היותר רחוק ומאז נפרדו דרכיהם. "ביבי יגמור עוד יותר גרוע", הוא אמר לי. מאז, מעת לעת, הוא נוהג להתקשר אליי ולציין עוד ועוד נקודות שפל בקריירה הציבורית והאישית שלו. ערב השבעתו של נתניהו לראשות הממשלה בפעם השישית, הפעם אני התקשרתי ושאלתי את נביא הזעם האם הוא עדיין איתן בדעתו? "חשבתי כך מזמן, אך לא לקחתי בחשבון את הנכונות שלו לשנות את הכללים ושהמציאות (בינתיים) תאפשר את זה" אמר בחזרה. הוא הבהיר: "בדרך הוא אוסף עוד ועוד אויבים, והמציאות עוד תטפח על פניו. הוא ייזכר, כדברי שמיר, כמלאך החבלה הגרוע בתולדות המדינה".
>> להאזנה לכל הפרקים של "אחד ביום" לחצו כאן
השבוע, בדיוק לפני 70 שנה, הושבעה הממשלה הרביעית. למרות שדוד בן גוריון עמד בראש קואליציה של 87 (!) מנדטים, הממשלה שרדה בסך הכול שנה ו-4 שבועות. ובן גוריון? הוא פרש לו לשדה בוקר. מה כל זה מעיד על קואליציית 64 המנדטים? יותר זמן? פחות זמן? ולאן נתניהו יילך מכאן?
למען המדינה, כולי תקווה שהממשלה תשרוד הרבה יותר. חלוקת התיקים הנדיבה, כאילו שלל שנפלט ממכולה עתירת ג'ובים, והפחד מעוד בחירות אולי יבטיחו יציבות ויאפשרו לנתניהו להוביל מהלכים שבאמת יעשו היסטוריה ויחרטו את שמו מעל דפיה.
עד אז, נשאר לשיר בצער - "כשהבית בוער והממשלה לא זזה, המפקד היה אומר: אתה ראשון יא קזה... לי יש יותר כבוד".