הרשתות החברתיות, אם נרצה או לא, הם חלק בלתי נפרד מחיינו. גם מי שלא מחובר ולא בודק בכל שעה מה נשתנה בסטורי, בסופו של דבר מושפע מהן. אם פעם היו מעלים כמה תמונות אחרי מסיבת יום הולדת, היום יש כבר שידורים חיים מחדרי לידה ועדכונים באמצע הופעות חיות ומשחקי כדורגל (נראה שרוב הקהל מביט דרך המסך של הטלפון), וכמובן שכל אירוע גדול הוא הזדמנות לצבור כמה לייקים ותנועה בפרופיל האישי.
והנה מגיע יום כיפור, ולכאורה אין מועד שפחות מתאים ממנו לרשתות חברתיות: אין תמונות של אוכל מגרה, את עיקר האירוע (בית כנסת, צום) אי אפשר לצלם, זו לא הזדמנות לתמונות משפחתיות מחייכות או חופשות אקזוטיות - בסך הכול יום של סגפנות, תפילה והתבוננות פנימית. עם זאת, בשנים האחרונות גם יום הכיפורים נכנס למחזור הלייקים והשיתופים.
יש לא מעט דרכים לצבור קהל ברשתות החברתיות - תמונות מנקרות עיניים, הברקות יוצאות דופן, פרובוקציות זולות, ומתברר שגם התערטלות נפשית. כל פוסט שיש בצידו חשיפה או גילוי, במיוחד אם מדובר באירוע כאוב או טראומטי, זוכה אוטומטית לתשומת לב. חלק מהציוצים והסיפורים האלו הם אותנטיים לגמרי, וחלקן ממש עשו שינוי בעולם ("מי-טו", למשל), אבל אי אפשר להתעלם מכמות הווידויים והמכתבים הפתוחים שנראים כמו מסחטה של פרסום עצמי.
כאן מגיע יום כיפור לתמונה: בכל שנה מציפות את הרשת אינספור התנצלויות ובקשות סליחה פומביות. פוליטיקאים, אנשי תרבות, כוכבי רשת ואנשים אנונימיים מנצלים את הלך הרוח והקשב המיוחד כדי לבקש סליחה ממישהו. מאוד קל לראות כשמדובר בניסיון מלאכותי לקושש קצת סימפטיה: הסיפורים לרוב עוסקים באדם עצמו, מפרטים כיצד הוא עשה את כל מה שעשה רק ממניעים טהורים, ואז, ברגע אחד של חולשה או קלות דעת, הגיעה הטעות שבגינה הוא מתייסר.
הסיפור ממשיך ומספר על הנפגע או הנפגעת, לפעמים חבר, לפעמים בן משפחה קרוב, לפעמים מכר מהעבודה, על הקשר העמוק ביניהם, על האינטימיות והחברות שהיו ואינן עוד, ועכשיו הוא עושה ניסיון להחזיר אותן לעיני עשרות אלפי עוקבים.
ההתנצלויות הללו, בסופו של דבר, הן דרך פומבית להסרת אחריות, למירוק המצפון. התחושה היא שבסוף כל הודעה כזו יושב הכותב ואומר לעצמו: "הנה, יש לי אלפי עדים שקראו את זה וסימנו לייק, ומאות אנשים כתבו לי 'כל הכבוד', 'איזה אומץ' ו'מודה ועוזב ירוחם'. מבחינתי עשיתי את שלי".
"עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שיפייס את חברו" - כל יהודי יודע לצטט את משנה יומא, ויודע עד כמה הושם שם דגש על בקשת מחילה אמיתית. תכל'ס, אם ביניכם ובין מישהו יש קצת דם רע, או סכסוך חלילה, האם הדרך הנכונה לפתור את זה היא באופן פומבי מול כל העולם? הרי אף אחד לא נכנס למסעדה הומה או לסניף דואר, מזהה את המכר הפגוע שלו, נעמד על שולחן ופותח במונולוג התנצלות כאילו מדובר באיזו קומדיה אמריקנית קיטשית. אבל ברשת, מול הרבה יותר זוגות עיניים בוחנות, זה מאוד פשוט.
אני יודע שיש כאלו שחושבים שהעיקר הוא עצם בקשת הסליחה, והפלטפורמה לא חשובה. זה קצת מזכיר לי את ההבדל שבין מתן בסתר לבין התרברבות, ועריכת טקסי הודיה מפוארים לתורמים. במקרה של תרומות לפחות אפשר להצדיק את המטרה - הכסף מגיע (בדרך כלל) למי שזקוק לו, אבל כשמדובר בסליחה ומחילה - היסוד הנפשי, הכוונה האותנטית, זה הדבר היחיד שחשוב. האם מי שמפרסם לעיני כל איזו התנצלות או בקשת מחילה, באמת מצפה שהצד השני ירגיש שיש כאן מאמץ כן לפיוס? האם הוא בכלל חושב על הצד השני? זה ממש לא נראה כמו פעולה שבין אדם לחברו, אלא פעולה שבין אדם לקהל הווירטואלי שלו.
כשחושבים על הצעות הנישואין הגרנדיוזיות שמצולמות ומועלות דקות אחר כך לכל פלטפורמה אפשרית (גם זה סר טעם בעיניים השמרניות שלי), מכתבי ההתנצלות האלו הם, למעשה, הצד השני של אותו מטבע. ואם יש כאן טשטוש גבולות, אולי זו ההזדמנות להניח רגע את המחשב והטלפון בצד, ולחזור לעולם האמיתי - שם רגש הוא לא אימוג'י, וחברות היא לא פיצ'ר שמישהו הוסיף. רוצים לבקש סליחה אמיתית? אין על זה לייקים, ולא תגובות של כל מיני קוראים סקרנים, רק מפגש (לעיתים לא נעים בכלל) עם האדם שנפגע. ואם צריך קצת תשומת לב - תכף אפשר להעלות תמונות של האתרוג המדהים והנדיר, או של הסוכה החד-פעמית עם המשפחה המחייכת.