הגבעטרון זה קודם כל נוסטלגיה. רק השם הזה כבר מחזיר את מי שחצה גיל מסוים אל תקופות קדומות שבהן היו תקליטים, חבורות זמן ואנשים שמתקבצים יחד במקום אחד כדי לעשות דבר אחד - לשיר. החבורה מקיבוץ גבע לא המציאה את הפטנט, ותמיד היו עוד זמרים ולהקות ששרו על הארץ, האנשים והחלומות. הגבעטרון, לעומת זאת, שרדה יותר מכולם, פשוט כי נאבקו שם בכל יום להישאר רלוונטיים.
והנה, כמעט בהזמנה, הלהקה הוותיקה הגיעה לכותרות, אבל לא בגלל תוכנית חדשה או שיתוף פעולה עם אומנים צעירים (עניין קבוע עבורם). זה קרה כשהתברר שחברי הגבעטרון ישהו בחו"ל, רחמנא ליצלן, ביום הבחירות, בגלל התחייבות קודמת להופעות באירופה. זו כנראה הייתה אחת הסערות הציבוריות היחידות בהיסטוריה הארוכה של הגבעטרון, שלא רגילה להיות במוקד האש של הרשתות החברתיות.
פתאות לכל אחד יש מה לומר, לפעמים בהומור ולפעמים ברצינות תהומית, על ההיעדרות המפתיעה של הקיבוצניקים מיום הבוחר, כאילו מדובר בחבורת עריקים שברחה במקום להתייצב לדגל בשעת חירום. "חבריי מגיעים מחו"ל במיוחד כדי להצביע", תקפה זהבה גלאון. "הגבעטרון הפכו לסמל ישראלי, והמצב הזה ממש לא נוח לי".
אז את יו"ר מרצ אפשר להבין - כשמסתובבים באזורים אלקטורליים מסוכנים כל קול קובע (אגב, כחצי מהחברים בגבע הצביעו בבחירות האחרונות למפלגת העבודה או למרצ), אבל היא לא הייתה היחידה שפנתה בקריאה נרגשת לבנים האובדים של ההתיישבות העובדת לשוב הביתה ליום פקודה. היא אפילו הייתה עדינה לעומת קריאות על "חוצפה", "נטישה" ו-"אירוע שייזכר לדיראון עולם", מלווה באיומי החרמה.
למה דווקא הגבעטרון? הרי כמה אלפי ישראלים יהיו, מן הסתם, בחו"ל במסגרת עבודה וטיולים, שלא לדבר על כמה מאות אלפים שבכלל גרים מעבר לים. "הגבעטרון הם סמל", הסבירו לנו. "נכס לאומי, וככזה - מצפים מהם להיות בארץ ולמלא את חובתם האזרחית החשובה".
אז ראשית, חייבים לומר שהגבעטרון היא להקה עסוקה. היא אף פעם לא עושה קאמבק, כי היא מעולם לא הלכה לשום מקום, ובתור להקה עסוקה היא נוהגת להופיע במקומות רבים, גם בחו"ל. במציאות של חמש מערכות בחירות בשלוש שנים, לפעמים מפספסים את הקלפי. אפשר לתכנן מראש להיות בארץ בחגים, אפשר לדעת מה יהיו חופשות בית הספר, אבל בחירות דווקא באות כאן בהפתעה.
כשאומרים לנו שהגבעטרון הם "סמל", בעצם מתכוונים לכך שהם אמורים להיות במוזיאון, להישאר שם עם החולצות והשמלות הרקומות, מדי פעם להבליח באיזה טקס, ובשאר הזמן להודות על פרס ישראל שקיבלו לפני כ-15 שנה. אבל כל אותם אנשים שמתפייטים על "ים השיבולים" ו-"אל הדרך" שוכחים שהלהקה הזו, יחד עם כל מבצעי שירי ארץ ישראל היפה, ננטשה כמעט לגמרי על ידי העורכים המוזיקליים ברדיו, ומלבד ימי זיכרון היא לא זוכה להתייחסות.
על איזה סמל בדיוק אתם מדברים? איזו דוגמה לאומית אמורה לשמש חבורה חביבה של זמרים מתנדבים? הרי הם לא יוצאים מהמשבצת של "ארבע אחר הצוהריים" או סופי שבוע של תחנות רדיו אזוריות, למרות שיש מאות אלפים שעדיין אוהבים את השירים שהפכו לפס הקול של חייהם.
אז בסופו של דבר חברי הגבעטרון הצליחו להקדים את החזרה ולשוב בזמן לקרבות, כלומר - לבחירות, כאילו מדובר ברכבת האווירית במלחמת יום כיפור. גם הם יודעים שמרגע זה הם כבר לא יגיעו לפלייליסט, לפחות עד יום הזיכרון הקרוב.