לא חשוב מה חושב פוליטיקאי מהאופוזיציה על ההסכם הימי עם לבנון, אלא איך רואים את הסוגיה המומחים הביטחוניים והכלכליים. אחד המומחים שבקיא בנושא, ולא מתראיין, אמר לי שהוא לא האמין שישראל תשיג הסכם שכזה.
נתניהו והליכוד מבלבלים בכוונה את הציבור בין שני מושגים: מים ריבוניים ומים כלכליים. קו המצופים המדובר זה קו ישראלי חד-צדדי שמאפשר לחיל הים לעשות בו כבתוך שלנו. מאגר קאנא, שתחת מחלוקת בין המדינות, הוא מאגר בלתי ידוע, שרובו ככולו בשטח לבנון - כך שאנחנו מפיקים פה הסכם תכליתי מאוד לטובת ישראל.
צריך להרים קצת את המבט: מצד אחד אנחנו רוצים שארצות הברית תתקשח מול איראן, ואז כשהיא מתקשחת, ובצדק, האיראנים לא מייצאים אנרגיה, שלא נדבר כמובן על המלחמה הרוסית. לישראל יש אינטרס שלבנון לא תקרוס. אין לה אינטרס שלבנון תהיה סומליה, ושביירות תהפוך למוגדישו.
ההסכם שהושג עם לבנון הוא טוב לישראל. רה"מ לפיד ניהל אותו בתבונה ובטקטיקה תקיפה. הוא צריך להשתבח בו ולעסוק בו ובהישג הגדול (במקום בעתירה המיותרת וחסרת התכלית נגד ערוץ 14).
תגובת נתניהו והאופוזיציה היא ביטוי לדפוס קבוע שלא היה כמוהו בתולדות הפוליטיקה הישראלית. הם באופן שיטתי הפכו להיות אופוזיציה למדינה. חשוב להזכיר את הדוגמאות הבאות: התנגדותם לחוק המטרו. התנגדותם לחקיקה בעניין ביטול הוויזות לארה"ב, עד ששגריר ארה"ב נאלץ לדבר עם נתניהו. התנגדותם לחוק ממדים ללימודים. ושיא השיאים - עד הסכם הגז - התנגדותם לחוק האזרחות, שהוא חוק ימני, לאומי.
אם המרכז שמאל היה אופוזיציה כזו למנחם בגין, הוא ככל הנראה לא היה מצליח להעביר את הסכם השלום עם מצרים.