שלושת המנהיגים שהתכנסו השבוע בטהראן אינם בעלי ברית של ישראל: המארחים היו רוצים לראות את ישראל נמחקת מהמפה, והאורחים הם שותפים מורכבים שלנו. אבל הפסגה המשולשת בין נשיאי איראן, רוסיה וטורקיה לא התמקדה בישראל, שבקושי הייתה סעיף משני בסדר היום.
עם כל הכבוד לפעילות המב"מ של ישראל בסוריה, על השולחן בטהראן נדונו שתי סוגיות אסטרטגיות מרכזיות. הראשונה בהן היא ההתמודדות עם ארה"ב על רקע המערכה באוקראינה והסנקציות על רוסיה ואיראן. השנייה נגעה לאיום הטורקי לפלוש לצפון סוריה, לאזור הערים תל-ריפעת ומנביג', ממערב לפרת, שנשלטות על ידי הכורדים (מארגון ה-YPG) - שבהם רואה טורקיה גורמי טרור שצריך למגר.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
בסוגיית יחסי איראן-רוסיה, פוטין יכול לסכם את הביקור כמוצלח. איראן התייצבה באופן מלא וברור לצידה של רוסיה נגד ארה"ב, והצדיקה את פלישתה לאוקראינה. המנהיג ח'אמנאי הצהיר כי "ארה"ב ובעלות בריתה האירופיות לא הותירו למוסקווה ברירה אלא לפלוש", וכי הן היו מכריזות על רוסיה מלחמה בכל מקרה אם זו לא הייתה מקדימה אותן.
התמיכה המדינית החד-משמעית מצד איראן עולה בקנה אחד עם המידע שחשף באחרונה הממשל האמריקני, ולפיו איראן נערכת לספק לרוסיה מאות מל"טים, כולל חמושים, בלוח זמנים מואץ לטובת מאמץ הלחימה באוקראינה. הנשיאים פוטין וראיסי קראו שוב גם ליציאת הכוחות האמריקניים מסוריה – יעד משותף של שתי המדינות – לסלק את ארה"ב מהמזרח התיכון.
בסוגיית כוונות הפלישה של טורקיה, נראה שהפסגה לא הניבה תוצאות. ארדואן הצהיר כי טורקיה זקוקה לסיוע משמעותי יותר מרוסיה ומאיראן, אולם יכולה לפעול נגד הטרור הכורדי בסוריה גם בלעדיהן, וכי מילים בלבד בהקשר זה אינן מספיקות. הצהרת הסיכום המשותפת בסוגיה מספקת הישג לכל הצדדים, אך ללא הסכמה בנושא המרכזי של שלמותה הטריטוריאלית של סוריה ועתידה הפוליטי. בהצהרה המשולשת הצדדים מדגישים את נחישותם לעבוד במשותף כדי להילחם בטרור, אולם דוחים כל ניסיון לשנות את המציאות בשטח.
הפסגה שבה והמחישה את דפוס הפעולה המוכר של רוסיה, שיודעת לשמור על יחסים טובים עם כל "זוג אויבים" במזרח התיכון: סעודיה ואיראן, תורכים וכורדים, סורים וישראלים, קפריסאים וטורקים, חיזבאללה וישראל, ישראלים ואיראנים, פלסטינים וישראלים. חשוב לזכור שבין איראן לרוסיה ובין טורקיה לרוסיה גם משקעים היסטוריים לא פשוטים, מלחמות, משברים ויריבויות אסטרטגיות מובנות.
מנגד מול ארה"ב, העימות הוא ישיר ומחריף. רוסיה ואיראן מחפשות דרכים לפרוץ את הבידוד המדיני, לשבור את הסנקציות האמריקניות (והאירופיות במקרה של רוסיה), ולמצוא תחליף לדולר כמטבע סחר בין-לאומי. איראן יכולה לסייע לרוסיה בפרקטיקה של עקיפת סנקציות, ולספק לה מערכות נשק שחסרות לה כמו מל"טים. רוסיה יכולה לפתח את שדות הנפט והגז של איראן, שסובלים מהיעדר השקעות עקב הסנקציות האמריקאיות, ולתת לאיראן גיבוי דיפלומטי במו"מ על החזרה להסכם הגרעין.
טרם נחיתת פוטין בטהראן דיווחה הטלוויזיה האיראנית כי תאגיד האנרגיה הרוסי גזפרום חתם עם איראן חוזה בהיקף היסטורי של 40 מיליארד דולר להשקעות משותפות בפרויקטים של גז ונפט. לא ברור אם מבחינה טכנולוגית ופיננסית רוסיה, שנתונה לסנקציות חריפות, באמת מסוגלת לסייע לאיראן: כזכור, פיתוח שדות נפט וגז באיראן כבר הובטח בהסכם האסטרטגי בינה לבין עם סין וטרם התבצע.
צריך לומר שהמלחמה באוקראינה מייצרת גם מתחים בין מוסקווה לטהראן. הן מתחרות על שוק הנפט הסיני, עוקף הסנקציות, וסין מנצלת את מצבן כדי לסחוט מהן מחירים נמוכים. יתרה מכך, חתימה על הסכם הגרעין, אם תושג, תחזיר את הנפט האיראני לשווקים הבין-לאומיים ותצניח את מחירי האנרגיה, תוך החלשת רוסיה ומנופיה מול המערב.
רוסיה היא גם צד בהסכם האחראי על היבטים הקשורים למימושו (קליטת האורניום המועשר שייצא מאיראן במקרה של חזרה להסכם), מה שמאפשר לה גם "לתקוע מקלות בגלגלי ההסכם" אם תרצה. רוסיה אומנם מתנגדת ליכולת גרעינית צבאית באיראן, אולם סביר שכעת היא תתמוך ביתר שאת בעמדותיה במו"מ על הסכם הגרעין ובמאמציה לחלץ ויתורים נוספים מארה"ב.
בסוריה מנהלות איראן ורוסיה יחסים מורכבים של שותפות ותחרות: שתיהן תומכות באסד אך מתחרות על ההשפעה על משטרו, על הצבא הסורי, על פרויקטים ועל הכנסות. רוסיה נשכרת מכך שהתבססות איראן מדאיגה את ישראל, ובכך יוצרת צורך של ירושלים במוסקווה - וגם מכך שישראל תוקפת את איראן בסוריה, ובכך מגבירה את הזדקקותה של טהראן לשירותי הקרמלין.
מנגד חשוב להבין שארדואן אינו שותף טבעי לברית האנטי אמריקנית. הוא חבר בנאט"ו ואף הסיר את הווטו על צירוף פינלנד ושוודיה לברית, סיפק לאוקראינה מל"טים תוקפים שפגעו קשות בכוחות הרוסיים. כמו כן הוא היה בעמדת תיווך בין אוקראינה לרוסיה, בזמן שכלכלת טורקיה המצויה במשבר נפגעת מעליית מחירי הנפט והמזון שגרמה המלחמה באוקראינה.
מה היא בכל זאת הזווית הישראלית?
בתחום האסטרטגי והמדיני, הסוגיה הסורית נכללה בשולי הצהרת הסיכום המשולשת - שעליה הסכים גם ארדואן חרף מאמציו לחמם את הקשרים עם ישראל. ההצהרה גינתה את "התקפות ישראל בסוריה, כולל נגד תשתית אזרחית, המנוגדות לחוק הבין-לאומי". אבל אסטרטגית, קשה לראות את רוסיה מקלקלת את יחסיה עם ישראל לטובת איראן בסוריה, ואין היגיון שידחוף אותה לפתוח חזית נוספת מול צה"ל.
חשוב להזכיר שבין ישראל ורוסיה אין הסכם לתיאום או אישור רוסי לפעילות למניעת ההתבססות האיראנית, גם אם היו בעבר הסכמות על הרחקת כוחות איראן מגבול רמת הגולן, אשר מומשו חלקית. מה שקיים הוא מנגנון "מניעת התנגשות", שמשרת את שני הצדדים בפעילותם בסוריה. ישראל תדע לתקוף מטרות איראניות בסוריה גם ללא מנגנון מניעת התנגשות עם הרוסים - אם כי יהיו לחיל האוויר יותר הגבלות על הפרופיל המבצעי.
בתחום הצבאי, מאות מל"טים שיסופקו לסוריה וייגרעו מסדר הכוחות האיראני כבר לא יתקפו בישראל (ובסעודיה ובאמירויות), אך יעוררו זעם רב באירופה ובארה"ב אם יתקפו באוקראינה. אך התשלום שתקבל טהראן עבורם הוא חדשות פחות טובות ליריביה: על רקע אספקת מל"טים איראניים לרוסיה, עולה הסבירות למכירת מערכות נשק רוסיות מתקדמות לאיראן שעלולות לערער את מאזני הכוח והיציבות באזור.
אם בעבר מוסקווה היססה למכור מערכות דוגמת ה-S400 למשטר בטהראן, עכשיו היא עלולה לדחוף לכך. מהצד האיראני. מכירת נשק לרוסיה צפויה לפנות למשטר בטהראן משאבים ותקציבים – שבעבר היוו "צוואר בקבוק" - לטובת רכש גומלין מרוסיה.
לסיכום, ביקור פוטין בטהראן הוא "קונטרה", תדמיתית לפחות, לביקור ביידן במזרח התיכון. אבל כמו בביקור ביידן, תוצאות הפסגה המשולשת בטהראן יבחנו ביכולת לתרגם את ההצהרות והטקסים למהלכים אופרטיביים בשטח, שיניבו השפעות אסטרטגיות.
>>> אלוף (במיל') עמוס ידלין הוא ראש אמ"ן לשעבר, עמית בכיר במרכז בלפר שבאוניברסיטת הרווארד