את צביקה פיק פגשתי, או יותר נכון לומר ראיתי בפעם הראשונה, כשהייתי ילד די קטן. בואו נאמר שאחטא לנסיבות אם אתאר את האירוע כמפגש. בזמנו, פיק הגיע עם מכר של אחד מהוריי לביתנו. אני, פצלוח קטן, עמדתי מרחוק, חצי חבוי ומבויש, כדי להביט בפלא המפורסם. ואכן כיאה לכוכב הענק, הכניסה שלו לסלון שלנו הייתה עוצרת נשימה - משהו שראיתי עד אז רק במגזינים זרים ובסרטים הוליוודיים. פיק היה ונשאר, עד יומו האחרון, אליל.
פיק היה תופעה מדהימה. הגובה, המראה, הבגדים והכריזמה השאירו אצלי רושם עמוק. לימים, אחרי שהתבגרתי והבנתי כמה מוכשר וגדול היה, גם היצירה שלו נחרטה בזכרוני לנצח. במהלך חיי זכיתי לשוחח ולראיין אותו פעמים רבות. נפגשנו באולפנים ומחוצה להם, כולל לפני שנים אחדות אחרי אירוע רפואי משמעותי שגבה ממנו מחיר פיזי לא פשוט.
כמראיין ועיתונאי אניח את העניינים המוזיקליים למבקרי המוזיקה והיוצרים, ואתמקד בפרסונה, כי גם במישור הזה פיק העשיר אותי בשיעור חשוב - צביקה היה איש שחי תמיד את ההווה. הוא כמעט ולא הביט לאחור. למרות שכמו כל יוצר ואדם היו לו שנים טובות מאוד וגם שנים מעט פחות מוצלחות, הוא מעולם לא התרפק על העבר בנוסטלגיה ובגעגוע, לא התבכיין או התמרמר כשנתקל בקשיי קריירה. מבחינתו, הזמן הנוכחי והעתיד הם בהכרח מוצלחים, לא פחות מהעבר ואולי אף יותר.
כשהיו שנים שבהן קולו נשמע פחות, והמילה "קאמבק" הייתה לחלק קבוע כמעט של כל ריאיון עם פיק, הוא סירב לקבל את ההגדרה הזאת. "אני עכשיו בשיא", אמר לי באחת מהתקופות הללו ברצינות מחויכת. האמת? הוא צדק. צביקה תמיד יצר, עבד והצליח להמציא את עצמו מחדש: כמוזיקאי, מלחין, אייקון אופנה וכוכב טלוויזיה. גם כשכשל וכשהנסיבות האטו אותו, הוא לא ויתר. צביקה תמיד היה איש העכשיו.
בריאיון ההוא, לפני יותר משלוש שנים, היו רגעים עצובים לא מועטים שקל לצלול בעקבותיהם לסנטימנטליות ולרחמים עצמיים. פיק, מנגד, בחר מסלול אחר. הוא הבהיר לי שדמעות וסצנות של טלנובלה לא יהיו, כי אין בהם תועלת. ואכן, אלו לא היו ובמקום הגיעו קור רוח וחינניות: את המשבר הקשה של חייו, הצהיר בפניי, ינהל במקצועיות ובחריצות, כמו שעשה כל חייו כשנאלץ להתמודד עם אתגרים מקצועיים. בסיום הצילומים הבטיח שיחזור לבמות בקרוב. אני חשבתי שזו מין התבטאות שמטרתה בעיקר לעודד את פיק, הרי קשה היה לקבל שישוב במצבו, אז, לפרונט. הוא סבר אחרת.
בסוף, כשם שהבטיח, פיק חזר להופיע ובגדול, מול המונים. המוות והאובדן שלו מעציבים ועצובים למשפחתו, לחבריו, למעריציו ולכולנו. אישית - אהבתי אותו והוא ייחסר לי, לצד המוזיקה שלו. זו תישאר איתנו לעוד עידנים.
אני מנסה לאמץ את הטיפ שהשאיר לחיים: הזמן הכי טוב הוא עכשיו. עכשיו אנחנו בשיא שלנו.