פרשת ה"סרסור בסוהרות" שהתרחשה, כנראה, לפני כארבע שנים, פרצה זה מקרוב לתודעה הציבורית ומרכזת אליה התעניינות רבה. בניגוד מוחלט לזרקורי התקשורת שתכליתם להאיר את כל נבכי הפרשה, לוט סודיות מוחלטת סובב את החקירה הפלילית שמתנהלת כעת. הסודיות נקבעה ב"צו  איסור פרסום גורף" שניתן בידי בית המשפט.

חומרת החשדות יוצאי הדופן, שאפשר שהם מופנים כלפי דרגים שונים של מערכות שלטוניות (שרות בתי הסוהר, המחלקה לחקירת סוהרים, הפרקליטות ובעקיפין גם גורמי צבא ואחרים), מקימה, ממנה ובה, רצון עז לקרוע את מסך הסודיות ולהציץ אל הנעשה בתוככי החקירה פנימה. זו ציפייה ציבורית טבעית שאליה מתבייתים מייד אישי ציבור ופוליטיקאים, ארגוני זכויות אדם, פרשנים והאוחזים בכל הכלים והאמצעים להבעת דעה. עד מהרה נשלחים עורכי דין לשחר לפתחו של בית המשפט, לבקש, בשם העניין הציבורי, להסיר או לצמצם את איסור הפרסום.

בדרך כלל הפניות נסמכות על "זכות הציבור לדעת". לעיתים, על טענה שאין באיסור תועלת משום שמידע רב דלף ממילא אל המרחב הציבורי ועוד לעתים ‏- אפשר שגם במקרה זה – שהגילוי עשוי להבטיח מניעת "טיוח" או הגנה בלתי חוקית על גורמים שלטוניים.

אבאר בקצרה את ה"אידך גיסא";  אינטרס החיסוי דווקא ואציב אותו אל מול אינטרס הגילוי לשם שרטוט קווי גבול לסודיות.

לבית המשפט מוקנית סמכות לאסור פרסום כל פרט מפרטי חקירה אם הפרסום עלול לפגוע בחקירה (אגב, לעיתים מזומנות, דווקא גילוי ופרסום משרת את החקירה כגון שיש בו כדי להניע מתלוננים נוספים לבוא ולמסור עדותם). משמעותו של צו איסור פרסום גורף היא שגילוי של כל פרט, אפילו פרט שנדמה להיות שולי, עלול לפגוע בחקירה. כגודל או היקף חומרת החשדות, כך נתפס הנזק שבפרסום בלתי אחראי שעלול לשבש את החקירה.

אין צריך לומר שהשופט שנדרש לצו איסור פרסום אינו רשאי לשקול שום "שיקול זר". "שיקול זר" הוא כל שיקול שאינו נוגע לחשש לפגיעה בחקירה. "שיקול זר" הוא גם איסור פרסום גורף כאשר לא טמון כל סיכון בפרסום חלקי או משני. מאליו מתבקש שצו איסור פרסום שתכליתו לטוח טפל בעיני הציבור בעניין מעורבותם של גורמים מגורמים שונים הוא בחזקת שימוש פסול בסמכות השיפוטית. אני משוכנע ששיקולים כאלה לא עלו על דל מחשבתו של השופט.

אכן מעבר מזה ניצבת "זכות הציבור לדעת". זו אינה דבר של מה בכך. אך ראוי להבין את טיבה. הזכות לדעת; היינו פומביותו של הליך שיפוטי ופומביותה היחסית של חקירה פלילית, לא נועדו לספק יצרי סקרנות ו"מציצנות" גרידא. זכות הציבור לדעת משקפת את האינטרס הציבורי החשוב של נטיעת אמון בציבור בתקינותן של מערכות החקירה והמשפט. חקירה במחשכים עלולה להשתבש או "להזדהם" בצדייה ושלא בצדייה. חשיפתה לאור עשויה לשמש חליפת מגן ואמצעי טיהור כנגד שיבוש כזה.

ניתן להבין את החשש שהתעורר בציבור נוכח העובדה שהפרשה צפה ועלתה כבר לפני ארבע שנים ונסגרה באלם קול. כעת כשהציבור "מופצץ" בסיפורים מסמרי שיער על מעשים נוראים, אין תמה שאוחזת בו חלחלה שמא גם הפעם ייסגר העניין בקול דממה דקה.

כך יוצא שהשופט שדן בבקשה להסיר את האיפול מעל החקירה צריך לשים לנגד עיניו את שני העוגנים שסותרים לכאורה האחד את משנהו. מצד אחד הגנה על תמימות החקירה  ומצד שני תום הלב וניקיון הכפיים של החוקרים. הכף האחת מטה אל חיסוי והכף השנייה לגילוי.

מה יעשה שופט כדי לאזן בין השיקולים? בראשונה עליו לוודא כמיטב יכולתו שאומנם מתקיים אינטרס חיסוי ממשי. בשנייה עליו לברר איזה מן האינטרסים הנוגדים אינו הפיך או חסר תקנה. חוויתי על כס השפיטה לא מעט פעמים שבהם נדמה היה איסור הפרסום בעיני הציבור כשטות מוחלטת (בעיקר נוכח דליפה רבתי של מידע ברשתות השונות). לפעמים אכן  המשכו של הצו היה חסר תוחלת. אולם במקרים רבים הוכח  שקיים אינטרס ממשי בשמירה על עמימות שיסודה בחוסר אישור רשמי למידע שדלף. גילוי בלחץ ציבורי של פרטי חקירה עלול להיות חסר תקנה. מנגד שמירה על סודיות עשויה זמנית להקים חשש בלב הציבור אך החשש הזה יוסר כאשר תהיה בסופו ל דבר אפשרות לציבור לבקר בדיעבד את מהלכי החקירה.  ככל הניתן השופט צריך לשמש "שליח ציבור" לשעה כדי להניח, באמצעות החלטה מנומקת, את דעת הציבור בנחיצותו של הצו. בשלישית על השופט לשוות לנגדו את אינטרס הגילוי ולשאוף להתרת רסן האיפול ככל הניתן.

גם אם לא ניתן לגלות שום פרט מחשש לשיבוש החקירה, עדיין מסורים בידי השופט שני אמצעים שמשמרים בידו אחיזה ברסן הסודיות. האחד הוא שהשופט רשאי וצריך לגדור את הצו האוסר בזמן. סיומו של כל פרק זמן מוגדר משמש לשם חישוב המסלול מחדש. מכאן שצווי איסור הפרסום צריכים להימנות בימים, לעיתים אף בשעות; ודאי לא בחודשים ואף לא בשבועות.

האמצעי השני הוא דרישת דיווח שוטף על התפתחות החקירה בנקודות המפתח שבהן ממוקד החשש לשיבוש. כל אימת שמתחוור שעָקוב מסוים היה למישור צריך לשאוף לגילוי מיידי גם אם משך הצו לא פג עדיין.  

השופט בדימוס פרופסור עודד מודריק (צילום: אופיר אייב )
השופט בדימוס פרופסור עודד מודריק | צילום: אופיר אייב

נמצא שצו איסור פרסום גורף נתון לאיזונים וריסונים מתמידים. אלה יכולים להיות "אנכיים" שביטויים בהעדפה בולטת של אינטרס אחד על פני משנהו או "אופקיים" שביטויים ב"קיצוץ" מחושב ומושכל בכל אחד מן האינטרסים הללו כדי להגן על טובת הציבור שגלומה בשניהם.


השופט בדימוס עודד מודריק הוא סגן נשיא (בדימוס) של בית המשפט המחוזי תל אביב, חבר סגל בכיר באוניברסיטת אריאל ויועץ מיוחד למשרד עורכי הדין AYR - עמר רייטר ז'אן שוכטוביץ ושות'