לאחרונה נוכחנו לראות את ההבדלים העצומים שנוצרו בייצוג נשים בין מפלגות בישראל שמקיימות בחירות פנימיות, פריימריז. מצד אחד יש לנו את העבודה ואת מרצ, עם מספרים שווים או כמעט שווים של מועמדות ומועמדים (ומנהיגות), עם מקרים בה גברים מוקפצים במעלה הרשימה נוכח תת-ייצוג שלהם בהתאם לכללים שנקבעו מראש. מצד שני יש לנו את הליכוד, שבו ייצוג הנשים נותר נמוך (מדשדש סביב ה-15%) ולא השתנה כמעט במשך 30 שנה (נו טוב, עלה מעשרה ל-15%). ניתן כמובן לייחס את ההבדל לאידיאולוגיה השונה של המפלגות, משמאל ומימין, ולגורמים נוספים כמו "הצפיפות" הרבה בצמרת מפלגת הליכוד בהיותה, רוב הזמן, מפלגת השלטון. עם זאת, התעוררות פעילי ופעילות הליכוד בדרישה ליותר נשים ברשימה מלמדת שגם שם, כמו במפלגות ימין אחרות בעולם, מבינים שמשהו השתבש.

מה שהשתבש הוא השימוש הקמצני והלא נכון במנגנוני השריון ברשימה. במקום שאלו ישמשו סולם (זמני!) לקידום נשים (אליו הן לא יזדקקו לאחר כמה מערכות בחירות), הם הפכו למוקדי תחרות עזה ויצרית בין נשים. שאלות כמו "מי תהיה האישה הראשונה?" כבר לא נשאלות במרצ ובעבודה. בליכוד, עם זאת, בה מכסות הייצוג לנשים מועטות ורובן במקומות נמוכים, זה עדיין השיח.

מרב מיכאלי וזהבה גלאון (צילום: פלאש 90)
כבר לא זקוקות למשבצת "אישה ראשונה", העבודה ומרצ | צילום: פלאש 90

נשים בכירות מתחרות זו בזו מתוך תפיסה שזה מה שעשוי להבטיח את תפקיד השרה הבכירה (היחיד, למרבה הצער) בממשלה הבאה. נשים חדשות ונשים מן "הספסלים האחוריים" מתחרות ביניהן על מספר מקומות ריאלי קטן, תוך האשמות הדדיות בהכנסתן לרשימות חיסול שונות על ידי מתחרותיהן. די אם נזכיר את העימות הקשה והמתוקשר שהתרחש בין שתיים מחברות הכנסת של הליכוד סביב המיקום הסופי שלהן ברשימת הליכוד לכנסת (מקום ספק ריאלי בעשירייה הרביעית) כדי להבין את גודל הבעיה. המסר לבוחר ולבוחרת הוא ברור, ואפילו כואב למי שייצוג מגדרי יקר לליבו או לליבה - איזו אישה או שתיים את/ה רוצה לראות ברשימה? אם תצביע/י ליותר, תפגע/י בפייבוריטיות שלך.

אז מה לעשות? זה לא פשוט. כשאתה מפלגת שלטון יש ביקוש, זה לא אותה פוליטיקה פנימית כמו במרצ או בעבודה שלרוב חונות באופוזיציה. ובכל זאת, לו היו מאמצים המלצה אחת פשוטה שניתנה כבר בשנות ה-90 בידי חוקרי המכון הישראלי לדמוקרטיה, אז היום יכול היה הליכוד להתגאות במספר מועמדות גדול הרבה יותר, ייתכן שאפילו כבר ללא כל צורך במנגנון השריונים.

פריימריז בליכוד (צילום: אייל מרגולין, פלאש 90)
השריון הפך לתחרות בין המתמודדות, הפריימריז בליכוד | צילום: אייל מרגולין, פלאש 90

ההצעה הזאת גרסה שיש להעלות את מספר השריונים בין בחירות לבחירות באופן תוספתי (לדוגמה, חמישה או עשרה אחוזים בכל מערכת בחירות). כך תימנע תחרות בין-נשית קשה וגם הגברים המתמודדים יוכלו לבלוע את הגלולה המרה של צמצום המקומות עליהם הם מתחרים. אמנם מרצ והעבודה לא אימצו החלטה חוזת עתיד שכזו בשנות התשעים, אבל דה-פקטו, במהלך השנים הם יישמו אותה כאשר העלו את מכסות הייצוג בכמה מערכות בחירות.

באותו אופן שנתניהו קידם בשנת 2006 את ההצעה לחזור לשיטת הפריימריז (בשנים 2006-1999 נבחרו כל מועמדי הליכוד על ידי המרכז), זאת על מנת להפיח רוח חיים בליכוד, הוא יכול כעת לקדם החלטה שכזו, חוזת פני עתיד. מוטב מאוחר מאשר לעולם לא, וכך גם במפלגות אחרות המאמצות את שיטת הפריימריז.

>>> פרופ' גידי רהט משמש כעמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה וראש המחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית. ד"ר חן פרידברג היא עמיתת מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה ומרצה באוניברסיטת אריאל

ישראל בדרך לבחירות - הזירה הפוליטית