זה לא הוא, זה הם. הוא - בוריס ג'ונסון, האמין באמת ובתמים שימשיך להוביל את המפלגה השמרנית בבריטניה וימשיך להחזיק עוד שנים ארוכות ב"משרה הטובה בעולם", כפי שהגדיר זאת בנאום ההתפטרות שלו בפתח בית ראש ממשלת בריטניה ברחוב דאונינג 10. הוא קיווה להישאר עד סוף הקדנציה הזו, ודאי עוד אחת ואולי אפילו אחת נוספת. שלישית. הם - חברי המפלגה שלו, החליטו שדי. כפי שאמר שר הבריאות סאג'יד ג'אוויד אחרי שהתפטר מממשלתו של ג'ונסון - הגיעו מים עד נפש! (זה התרגום שלי לביטוי Enough is Enough). בזה אחר זה הבהירו שרים וחברי פרלמנט לראש הממשלה בוריס ג'ונסון שיש גבול. הם לא יעמדו מאחוריו, ולא לצדדיו.
הקש האחרון ששבר את הסולידריות המפלגתית סביב יושב ראש המפלגה השמרנית מכונה פרשת כריס פינצ'ר. ג'ונסון טען שלא היה מודע לכך שמי שמינה לסגן מצליף הסיעה לפרלמנט הואשם בהטרדות מיניות. בימים האחרונים התברר שג'ונסון ידע גם ידע. כלומר - ראש הממשלה שיקר, ולא בפעם הראשונה. מן הפרשה שנודעה בשם "פארטיגייט" - חקירת המסיבות שנערכו בימי סגר הקורונה במעון הרשמי של ראש הממשלה, בניגוד מוחלט להנחיות הממשלה - ממנה חמק רק בזכות פוטין, שפלש לאוקראינה והסית את תשומת הלב התקשורתית בבריטניה ובעולם בעיתוי מושלם מבחינתו. אך כמו אותו עקרב שעקץ את הצפרדע שהעבירה אותו את הנהר כי זה בטבע שלו, גם ג'ונסון לא יכול היה לשנות את דרכיו. אחרי שנתפס בשקר הטרי, חזרו הבריטים לעסוק גם בזה.
העיתונות הבריטית מלאה בתיעוד שקרים שבהם נפל בוריס ג'ונסון. מפיטוריו ממשרה בעיתון היוקרתי טיימס משום שהמציא ציטוט לידיעה שפרסם בעמוד הראשי, ועד לכך שלפי אחת הספירות עיבר חמש נשים בזמן שהיה נשוי לאישה אחרת.
ג'ונסון הוא מסוג המנהיגים הפופוליסטים שהצליח להיחלץ מכל מצב בזכות נפנופי ידיים ואמירות בוטות, משולבות בפיתולי לשון. האמת מעולם לא הייתה אופציה מבחינתו. גם את תפיסת העולם גיבש בכל רגע מחדש - כדי למצוא חן: בתחילת ימי הקורונה הוא סירב לעצור את הכלכלה, אך אחר כך הכריז על סגרים שהוא עצמו הפר אותם וניסה להכחיש. למוביל הברקזיט הפך אחרי שכתב שני מאמרים - אחד בעד הישארות בריטניה באיחוד האירופי והשני נגד. הוא פרסם את השני והוביל את בריטניה להתנתקות מהאיחוד האירופי, מבלי לקחת בחשבון שורה של סיבוכים קשורים - אחד מהם הוא סכסוך הדמים בצפון אירלנד שעכשיו מרים ראש אחרי ששקט 25 שנים.
בוריס ג'ונסון היה משוכנע שדמותו הססגונית ולשונו המשתלחת יחלצו אותו מכל צרה. הוא טעה. בתרבות הפוליטית הבריטית מתברר שאי אפשר לשקר לכולם כל הזמן. בסוף יש מי שמגיש את החשבון.