נכון לשעה זו, נראה שמבצע "עלות השחר" הסתיים בהצלחה. הג'יהאד האיסלאמי חטף מכה קשה, ישראל המחישה שיש ביכולתה להיות יוזמת ואף להפתיע את האויב. לא היו נפגעים בצד הישראלי, למעט כמה פצועים מנפילות בדרך למקלט ונפגעי חרדה. ישראל נהנתה מלגיטימציה בין-לאומית לפעולתה ומגינויים רפים אפילו מבין יריבותיה ומבקריה הידועים.
אין ספק שקל יותר "להצליח" במבצע בעל יעדים מוגבלים, מול ארגון קטן יחסית וכאשר הארגון המשמעותי, ששולט למעשה בעזה, החמאס, נשאר מחוץ לתמונה. עם זאת, ראוי לנתח מה עבד ומה לא גם במבצע מוגבל זה כדי להפיק ממנו לקחים למבצעים ממושכים ומורכבים יותר בעתיד. מעבר לזווית הצבאית, ראוי לעסוק גם בזווית המדינית של המבצע.
מסקנה ראשונה – העברת המסרים לחמאס, שאל לו להתערב בעימות, הייתה אפקטיבית. בנוסף, ההקלות שנעשו לאחרונה מול עזה, כולל הכנסת עובדים עזתיים לישראל, גרמו לכך שלחמאס יהיה מה להפסיד אם יצטרף ללחימה והיוו גורם מרסן. ישראל הצליחה לתקוע טריז בין הג'יהאד האיסלאמי לחמאס ולבודד את הראשון.
יש נטייה לעיתים לחשוב שכוח צבאי הוא התשובה הבלעדית לכל מצב. אולם מבצע זה הוכיח (שוב) שזהו רק אחד הכלים בסל הכלים ושיש להשתמש בו בצורה מושכלת ולצד כלים נוספים.
מסקנה שנייה – הבהרת הרציונל של המבצע – כלפי פנים וכלפי חוץ – הייתה מועילה ותרמה ללגיטימציה הפנימית והחיצונית. מבחינת הציבור הישראלי, הייתה הבנה כלפי נחיצות המבצע לשם הסרת האיום המיידי ולשם החלשת הג'יהאד, לצד מוכנות לספוג כמה ימים של הימצאות תחת מתקפות ושהייה במקלטים. במקביל, טוב שלא הוצגה יומרה לפתור באמצעות המבצע המוגבל את המציאות הביטחונית המאתגרת והמתמשכת מול רצועת עזה, כדי לא ליצור ציפיות שווא.
מבחינת דעת הקהל הבין-לאומי, למרות שישראל היא זו שתקפה ראשונה בעזה, הונחה תשתית מספקת לכך שההתקפה נעשתה כדי למנוע איום מוחשי. בכך נמנעו האשמות נגד ישראל בתוקפנות ובהצתת הלחימה. זהו הישג, לעומת הנטייה הרווחת להטיל על ישראל את האחריות להסלמת המצב במקרים אחרים בהם נקטה בפעולה יזומה שלא באה כתגובה ישירה להתקפה קודמת עליה.
מסקנה שלישית - ההימנעות מפגיעה באזרחים ככל הניתן הקנתה יותר חופש פעולה – הן בכך שאפשרה לחמאס להישאר מחוץ לתמונה והן בכך שמנעה לחצים חיצוניים. העובדה שישראל הצליחה להראות שחלק ניכר מהנזק לאזרחים הפלסטינים היה מירי עצמי כושל היא חשובה.
נדרש שישראל תפעל להציג כלפי חוץ את המאמצים הללו באמצעות סרטונים ודברור אפקטיבי. החומרים קיימים וחשוב להמשיך למנף אותם. בעיקר כדאי להפיץ את הסרטונים המוכיחים כי חלק ניכר מהנפגעים האזרחים נפגעו מירי כושל של הג'יהאד האיסלאמי. סרטונים אלה יהיו מועילים כאשר יתרחשו אירועים כאלה במבצעים עתידיים. זאת בעיקר מול גורמים בתקשורת הבין-לאומית ובקהילה הדיפלומטית, וכן בקרב ועדות חקירה בין-לאומיות, שנוטים לייחס לישראל אחריות לכל נזק שנגרם ברצועה ושדוחים כלא אמינות טענות ישראליות על כך שחלק מהנזק נגרם מירי עצמי.
לסיכום, המערכה של ישראל נגד הטרור הפלסטיני היא מערכה מתמשכת. אין פתרון נראה לעין שיכול למנוע לחלוטין את התמשכות הטרור, ובפרט מול ארגונים שאינם מקבלים כלל את דבר קיומה של המדינה. לישראל אין שום רצון, ובצדק, לכבוש מחדש את רצועת עזה ולשלוט מחדש בשני מיליון תושביה. לאור זאת, יש להניח שמבצעים צבאיים מוגבלים ימשיכו ללוות את ההתנהלות מעת לעת. עם זאת, חשוב לאחוז בסל כלים שלם שיאפשר גם שימוש בכלים לא צבאיים – תוך מתן מענה לאתגרים ויצירת הזדמנויות, הן מול החמאס והרשות הפלסטינית, והן בזירה הבין-לאומית.
>>> אל"מ (מיל') עו"ד פנינה שרביט ברוך, חוקרת בכירה במכון למחקרי ביטחון לאומי INSS שבאוניברסיטת תל אביב, לשעבר ראש מחלקת הדין הבין-לאומי בפרקליטות הצבאית