ממרומי גילי הבנתי שסיסמאות, טובות ככל שיהיו (והיו לי כמה הבלחות טובות), לא יפתרו את המצב ואת הקרע בעם.
כמו שכתבתי בפרק האחרון של הסדרה "שנות הירח", מדינת ישראל היא סיפור הגירושים הכי מכוער שיש. השאלה שכולנו צריכים לשאול את עצמנו היא מה אנחנו רוצים להשאיר פה ולאן הסיפור הזה שנקרא "ישראל" הולך. אם נרצה להכיר בזה או לא, ישראל חולה מאוד מבחינה חברתית וצריכה להבריא. חלק מאותו תהליך הבראה זה להכיר שיש פה ארבעה זרמים מרכזיים שהם חילונים, ערבים, דתיים וחרדים. אף אחד מהזרמים הללו לא הולך להיעלם, וכל זרם רוצה לחיות בכבוד ושקולו יישמע.
אני, אביב גפן, עייף ממעגל השנאה הבלתי נגמר הזה. הרגשתי לא פעם שאנחנו מן גלדיאטורים שנלחמים למטה, מדממים, מאובקים ועייפים, כשהממשל יושב ביציעים הממוזגים והנוחים שלו. אנחנו אלה שהורגים זה את זה והופכים לכלי הרג - או כמו שהם מכנים אותנו, "מנדטים". שיח השנאה הזה חייב להיפסק, ואני ארצה לדעת שעשיתי הכול כדי שזה יקרה.
רק גישה אחרת תוכל לשבור את הלופ הלא-נגמר הזה של שנאות בלתי פוסקות וחמש מערכות בחירות
אז כן, אני יהודי, ישראלי, חילוני, שמאל-מרכז ובפעם האחרונה שבדקתי הייתי חתום על עצומה נגד ביטול הצגה "שמאלנית". אומנם לא נרטבתי ממכת"זית, אבל גופי ספג כמה וכמה ביצים ואבנים במהלך חיי.
הרוב ה"אפור"
כיוצר, אף פעם לא אהבתי לחזור על אקורדים שכבר נוגנו. גם בזירה הפוליטית אין לי שום חשק לחזור על מה שכבר ידוע וצפוי. אומן שיכול לקרוא נגד השחיתות, אך בעד הפסקת השנאה וההסתה בתוך עמנו, יכול להרגיז חסידים שוטים משני הצדדים. אולי, בסופו של דבר, רק גישה אחרת תוכל לשבור את הלופ הלא-נגמר הזה של שנאות בלתי פוסקות וחמש מערכות בחירות.
אני לא כלי של אף אחד, ובטח לא משנן את דפי המסרים של אף מפלגה. אני המפלגה, הלב שלי הוא המפלגה ואמות המוסר שלי. הרשתות החברתיות הגבירו יותר ויותר את הקולות הקיצוניים משני הצדדים, וקצת שכחו את הרוב ה"אפור". "אפור" הרי זה משעמם, לא מצטלם טוב ובטח לא יוצא טוב בכמה שורות בטוויטר.
כשאתה מחרים אתה לא נותן סיכוי לדו-שיח, אתה לא מכיר בקולו ובדעתו של האחר. להחרים זה מעשה פחדני
כשקראתי לאחדות - התכוונתי לזה. לא אחרים אף מקום שאוזמן לנגן בו את שיריי. את החרמות אשאיר לקבוצות כמו BDS. כשאתה מחרים אתה לא נותן סיכוי לדו-שיח, אתה לא מכיר בקולו ובדעתו של האחר. להחרים זה מעשה פחדני.
כאבא לדילן ולאליוט וכיוצר, הגיעה מבחינתי השעה לחתור לאחדות אמיתית. ולא, אין לי תשובות להכול. יש כל כך הרבה אי-הסכמות בינינו, אבל כן יש נקודות מפגש ומקום לפשרה שבאה מתוך כבוד. זה השדה שבתוכו חייבים לפעול. רק בזכות מהלכים שכאלו נוכל להשתחרר, סוף-סוף, ממחול השדים האין-סופי הזה ולהציע לילדינו עתיד חדש שבו הזמנה לידידות - גם עם אלו שלא חושבים כמוך. רק כך זה יפסיק להיתפס כפרובוקציה ויהפוך לברירת המחדל.
אני בעד פתרון שתי המדינות, וחושב שחייבים לחזק את הכלכלה ואת איכות החיים של הפלסטינים. כן, עצוב לי שהמפלגות הדתיות והמפלגות הערביות מתנערות מקהילת הלהט"ב. הצבעתי לרבין, שהשקיע מיליארדים בסלילת כבישים להתנחלויות, הצבעתי לאהוד ברק, שרק בכהונתו נבנו 5,000 יחידות דיור בהתנחלויות.
כיום, אני באמת מאמין שכבר היטשטש הגבול בין שמאל לימין. כל אחד רוצה לחיות בכבוד ולגדול פה בשקט ובביטחון, או כמו שאמר לי חברי רן בבר בתל אביב לפני כשנה: "אביב, היית מאמין שתל אביב תצא לרחוב, תילחם ותפגין על זה שחובש כיפה מהימין ייקח את ראשות הממשלה?" הזמנים משתנים וגם אנחנו. דעה שנראית לך הגיונית לחלוטין ב-1994, פתאום היום יכולה להעלות קצת ספקות ושאלות.
יש עוד כל כך הרבה עבודה, אבל אני אופטימי. אני אופטימי בעיקר כשאני על הבמה ומצד ימין עומד איש הביטחון שעובד איתי 30 שנה, מצביע ליכוד מאז ומתמיד; ומשמאל עומד מנהל ההפקה שלי כבר 15 שנים, שמצביע לרשימה המשותפת. אם זה עובד על הבמה, זה חייב לעבוד גם במציאות.
ולא, לא התחזקתי. נחלשתי בעקבות המצב של ישראל.
שנמשיך להתערבב ולא להיבלע.