אולי כדאי להתחיל את המאמר הזה באמירה סובייקטיבית: את חבר הכנסת איתמר בן גביר אני מכיר ומסקר כבר שנים ארוכות, וגם היום הוא בגדר תעלומה בעיני.
פעמיים בעבר קיבל איתמר בן גביר את ההכשר משופטי בית המשפט העליון, את כרטיס הכניסה לכנסת ישראל. המוסד הזה הוא גם זה שפסק לטובתו כשביקש להפוך לעורך דין מן המניין, חרף התנגדותה של לשכת עורכי הדין.
מעבר לעובדת היותו אסטרטג ואיש יחסי ציבור מחונן, איתמר בן גביר הוא בעיקר עוף מוזר בציונות הדתית. במשך שנים בן גביר היה הילד החורג. כשדיברו על העשבים בשולי הערוגות, כיוונו לא פעם אליו - אל הנער, שבגיל 15 החזיק כאיום את סמל הקאדילק של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין ז"ל. עם זאת, צעד אחר צעד, הוא השלים את המסע מנער גבעות קיצוני לצמרת ההנהגה של הציונות הדתית. הוא הפך לאחד הפוליטיקאים המדוברים ביותר במערכת הפוליטית.
מעבר לשאלת הריצה המשותפת עם סמוטריץ' כן או לא, מעבר לשאלת כוחו בסקרים או האהדה ברחוב, קשה שלא לשים לב לכמה הוא מתבשם מתשומת הלב סביבו בשבועות האחרונים. ערוצי טלוויזיה מרכזיים עורכים סקרים הבוחנים את עמידתו בראש הרשימה. אלו סקרים שמנבאים לו הצלחה, אגב. פאנלים שלמים מוקדשים באולפנים לניסיונות לפצח את מהלכיו: האומנם התמתן או שמדובר רק בעוד תרגיל ממכונת יחסי הציבור המשומנת שלו. בן גביר מרגיש שעוד לפני מבחן הקלפי, הוא כבר רושם ניצחון. שחקן מפתח, עובדה מוגמרת בפוליטיקה הישראלית. כזה שגורם לנתניהו להזיע בשבילו, וביד השנייה מהלך אימים על שועלים ותיקים כמו גפני ודרעי. למרות זאת, כנראה שאת העונג האמיתי הוא מפיק מעמידתו, ראש בראש, מול בצלאל סמוטריץ'.
במשך שניים וחצי עשורים בן גביר הרגיש את ההתנשאות של הציונות הדתית עליו. באזני מקורביו דיבר בעבר על הגזענות שהוא חש, ופתאום הוא עומד בשורה אחת עם בצלאל סמוטריץ' יפה הבלורית והתואר, אולי אפילו עם יתרון קל. אגב, ספק מה בדיוק הפער בעמדות בין בן גביר לסמוטריץ', אם בכלל. בפעם הראשונה מאז החל לחדור, אט-אט, ללב המיינסטרים הציוני-דתי, בן גביר מרגיש שווה בין שווים. הוא מתמוגג מהרעד הקל שהוא מזהה בצד השני אל מול האפשרות שיתעקש עד הסוף עם דרישותיו במשא ומתן, שאולי ירוץ לבד לכנסת ה-25. בן גביר עוד זוכר איך הושלך שעתיים לפני סגירת הרשימות, כסרח עודף, בתירוצים שונים, למרות שכבר היה סגור עם הרב רפי פרץ. הוא זוכר איך נתניהו, בריאיון ליונית לוי, אמר שבן גביר לא יהיה שר בממשלתו. אוח, כמה אוויר ממלא את ריאותיו מהמחשבה איך ייגש עם אצבעו ה-61 לנתניהו - והפעם לא כדי לבקש ממנו תיק, אלא להודיע לו איזה.
אבל מעבר לשכרון הכוח הנקודתי, הוא גם עמל מאוד להכשיר את הלבבות למהלך. הוא מעוניין לשכנע את הציבור שאפשר לסמוך עליו, שהוא כבר לא בן גביר ההוא. הסרטון משוק מחנה יהודה, שבו הוא משתיק בזעם צעיר חובש כיפה שחורה שקורא לצידו בקול "מוות לערבים", סיפק עדות לתהליך שעובר בן גביר בשנים האחרונות. תהליך פנימי או יח"צני? לא בוחן כליות אנוכי, אבל דבר אחד בטוח - אין אצלו פסיק שאינו מחושב. הוא בונה את הרגע הזה במשך שנים. באופן מדורג, בעיקולים, בלי פניות חדות. "אני חושב שטעיתי כשהכללתי את כולם", אמר בריאיון לחדשות 12 בהתייחס לציבור הערבי. האם אנחנו עדים לבן גביר החדש, או רק לאריזה המחודשת שמצליחה להסתיר את אותן עמדות קיצוניות? הוא מתחנן שיאמינו לו שזה אמיתי. "יכול להיות שהשתניתי מגיל 16?", שאל בציניות.
משנה לשנה הפך זהיר יותר ויותר. בכל מילה. בכל ציוץ. צמוד לגבולות החוק. מגנה כל פעולה שלא עומדת בסטנדרט הזה, ועם זאת ממשיך לוודא שהוא הסמן הימני ביותר שנמצא בסביבה. מזקק את הרגש הימני הכועס, המתריס נגד ערבים ישראלים או פלסטינים מיו"ש, אבל יודע איפה לעצור. הוא הותיר בשול הימני את שותפיו לדרך - גופשטיין, מרזל ובן ארי. מתי לאחרונה ראיתם אותו מופיע לצידם? נקודה למחשבה.
מדובר בלוליינות מחושבת ומורכבת. הוא חייב להפגין נאמנות מלאה לגבעות, למאחזים, לצעירים שסולדים מכל בדל ממלכתיות ממסדית. אסור לו להיתפס, חלילה, כמי שהתרכך או גרוע מכך - התמרכז. הוא הצהיר שוב ושוב שהוא לא ממשיך דרכו של כהנא, אבל נראה שהוא מבין שכבר לא צריך לצעוק שכהנא צדק. לכהנא יש יורש, ואותו כבר לא יוציאו מחוץ לחוק.