חודשיים אחרי מבצע "שומר החומות", התכנסו עשרות קצינים בכירים בסדיר ובמילואים למפגש שבו הוצגו להם התובנות והתחקירים הראשוניים מהמבצע. קצין בכיר עמד והסביר לקהל שומעיו כיצד בצבא מעריכים ש-300 מחבלים נהרגו במבצע השמדת המנהרות ברצועה, אותו מבצע שנועד לפגוע ב"מטרו" – רשת המנהרות של חמאס בעומק עזה. הדברים נאמרו כאשר גורמים אחרים בצה"ל כבר תדרכו עיתונאים על כך שבמבצע הייעודי נהרגו עשרות בודדות בלבד.

גורם בכיר מתאר את האירוע הזה כמיקרו-קוסמוס לתופעה רחבה הרבה יותר שפושטת בצבא: המטה הכללי משקיע פחות במהות. אולי יש מי שמנסה לסדר את הדברים בניסיון לייצר תודעה ועיצוב מציאות, אך הבעיה היא שבסוף, ברגע האמת, המציאות טופחת על הפנים, ומה שלא הכנת לא יעבוד. נוכח תרגיל המלחמה הגדול מסוגו שמקיים צה"ל בימים אלה, נכון לבחון אם הכיוון שאליו לוקח הרמטכ"ל את הצבא יכול להוביל למה שהוא מכנה "הכרעה בשדה הקרב".

בצד העובדה שהוקמה מנהלת מטרות, שמייצרת את בנק המטרות לתקיפה בעזה ובלבנון ויכולות תקיפה מן האוויר והים בספיקה גבוהה, שאלת הפעלת התמרון הקרקעי עולה שוב: האם הצבא לא מייצר ציפיות יתר בקרב הציבור ובקרב מקבלי ההחלטות באשר ליכולתו ליישם פעולה קרקעית אפקטיבית? האם צה"ל משקיע תקציבים ביכולות שלא יתממשו? איפה כן נכון להשקיע?

חייל צה"ל מתצפת על הגבול הלבנוני (צילום: באסל עווידאת, פלאש/90 )
איך ישראל תתמודד עם יותר מ"חזית וחצי"? גבול ישראל-לבנון | צילום: באסל עווידאת, פלאש/90

בהנחיית הרמטכ"ל נבנה כוח גדול, אוגדה 98. האוגדה הזו אמורה להנחית כוחות בעומק שטח אויב, להילחם ולשרוד. האם תוכניות המלחמה בהקשר של הפעלת האגודה ישימות? מהי התכלית של הפעלת כוח גדול של חיילים, רחוק כל כך בשטח אויב? האם הוא מסוגל לפגוע במרכזי הכובד של חיזבאללה ולשרוד? האם מהלך כזה יכול להשפיע על המשך ירי הרקטות לשטח ישראל? האם נכון להשקיע משאבים רבים כל כך באוגדה 98?

חשוב להכניס את האויב לדילמות, למשל בהפצצת ה"מטרו" בעזה: בחמאס אולי יחשבו פעמיים אם לרדת למנהרות מחשש לתקיפה, אבל מכאן ועד לספר לעצמך שהכרעת את תפיסת הלחימה של הארגון - המרחק גדול. הדרג המדיני, שממעט לבקר בצבא, לא סומך על מהלך קרקעי רחב: הוא חושש שצה"ל לא ידע לספק את הסחורה, וראינו את זה מלבנון ועד מבצע "צוק איתן" בעזה. הם חוששים ממספר הנפגעים וההשפעה של נתון שכזה על הציבור בעורף.

תרגיל המלחמה הגדול של צה"ל, "מרכבות האש", נכנס היום (ראשון) לשבוע השלישי שלו מתוך ארבעה. השבוע יתרגלו הכוחות מלחמה כוללת – בלבנון, בעזה, אירועי טרור ביהודה ושומרון וגם התקוממות בתוך הערים המעורבות בישראל. צה"ל יודע לעבוד ב"חזית וחצי": התקפה משמעותית בחזית אחת והגנה חזקה באחרות, "התקפה בדירוג". אבל בהינתן תרחישים מורכבים כל כך כמו בתרגיל הפעם, צה"ל לא יוכל להסתפק בכך.

מצב זה ישפיע על אופן הפעלת האש. "מפינצטה למצ'טה", קוראים לזה במטה הכללי. לא יתאפשר יותר לדייק כל פצצה וכל הפגזה, אוכלוסיות שלמות יידרשו לעזוב את אזורי הלחימה ואז אמורה להיפתח אש אדירה, אחרת לא ניתן יהיה להכריע את היריב, לעצור או לפחות לצמצם את ירי הרקטות לעורף. ולא הזכרנו כלל את "כלכלת החימושים": כמה פצצות חכמות, מיירטי כיפת ברזל וטילים יש במלאים ואיזה אורך נשימה זה יספק לצה"ל ולישראל. 

תרגיל 'מרכבות האש'  (צילום: דובר צה"ל)
עוסקים במעטפת ולא במהות, תרגיל "מרכבות האש" | צילום: דובר צה"ל

ואם תמרון קרקעי, אז לאן? מהן היכולות לממש אותו ככתוב בתוכניות המבצעיות? מי שהביט בתרגילי צה"ל בעשור וחצי האחרונים רואה שינויים ביעדים ובטווחי התמרון. זה לא נעלם מעיני מקבלי ההחלטות. גם המלחמה באוקראינה מביאה תובנות על צבא מתמרן, צירים לוגיסטיים, התמודדות עם לוחמת גרילה מבוזרת. אלה הן שאלות גדולות ומורכבות. נכון שהצבא יתאמן, ויתאמן על התרחישים הקשים והמורכבים ביותר - לכך הוא נועד. אבל גם נכון יהיה לתאם ציפיות עם הציבור וההנהגה. בהינתן מלחמה גדולה, המציאות תיראה אחרת אולי משנדמה לנו האזרחים. תפיסות ואקסיומות עלולות להתנפץ לנו בפנים.

ניר דבורי (צילום: חדשות)
ניר דבורי | צילום: חדשות