לא עזרו הניסיונות של ממשלת בנט-לפיד לגלות איפוק בכל מה שנוגע להמשך העבודה של הפלסטינית בישראל בזמן הרמדאן והחגים היהודיים. החיוכים של בכירים ירדניים, שכבר ספרו את הרווחים מהסכם "מים תמורת חשמל", התפוגגו בן-רגע. הירדנים תקפו את ישראל בחריפות שהפתיעה את הבכירים בממשלה, והגינויים מרחבי העולם הערבי הזכירו נשכחות, כשכבר היה נדמה שגלשנו באלגנטיות אל תוך מזרח תיכון חדש. הבעיה היא שכאשר אל-אקצא בוערת - כולם רואים, גם בחיפה, גם בעמאן וגם בכל כפר נידח ברחבי העולם המוסלמי.
סיקור N12:
- לפיד על צעדת הדגלים: "לא ניתן להם לשרוף את ירושלים"
- ההחלטה של בנט והסירוב של בן גביר - מה אומר החוק?
- "תוכנית המגירה" נגד עזה: התשובה הישראלית במקרה של חידוש הירי
- בקואליציה לא מתכוונים לפתוח במו"מ עם רע"ם
- ההסברה הישראלית נעלמה בהר הבית | אהוד יערי
- אפשר לפרק את המוקש שנקרא "הר הבית" | עמוס ידלין
בשנים האחרונות הנושא הפלסטיני ירד מסדר היום הבין-לאומי ואפילו מזה הערבי. האירועים הדרמטיים של האביב הערבי, והמשברים אינסופיים בתחום הכלכלה והבריאות דחקו את העיסוק בישראל והפלסטינים לשולי התודעה. מלחמת האזרחים העקובה מדם בסוריה, האיום על המפרציות מאיראן ומתימן, התוהו ובוהו בעיראק והשינויים הטקטוניים בארכיטקטורה המדינית והביטחונית באזור תפסו יותר ויותר נפח, והחדשות מפלסטין – פחות. הדבר היחיד שנותר על כנו היה אל-אקצא. כל אבן, כל ירייה, כל פעולה של שוטר ישראלי, כל מתפלל יהודי שעולה על ההר בניגוד לסטטוס-קוו שאוסר על כך במפורש - כל אלה מיד מושכים את תשומת הלב בעולם הערבי והמוסלמי.
כאשר לפני שנים ביקרתי במלזיה, שמתי לב שכל מכולת שנייה וכל בית מרקחת שלישי נושאים את שמה של אל-אקצא, או את השם אל-קודס (ירושלים). לא רק במלזיה, אלא גם יותר קרוב לבית, העיסוק באל-אקצא, בקדושתה ובסכנה האורבת לה הוא פרטני ועקבי. כשאל-אקצא בוערת – כל הרשתות החברתיות בשפה הערבית, כל רשתות התקשורת ואתרי החדשות - כולם מפנים זרקור לאל-אקצא, עד שלצופה מן הצד נדמה שמדובר לפחות במלחמת עולם שלישית.
אין זה סוד שבשנים האחרונות מתקיים שינוי זוחל בסטטוס-קוו בהר הבית (אל-חרם אל-שריף). קנאי הר הבית מספרים על כך בגלוי בריאיונות, באומרם שעד לפני מספר שנים הם הרגישו מתוסכלים ועזובים, ועכשיו – להערכתם – המצב השתנה מן היסוד. יותר ויותר יהודים עולים להר ומקיימים שם תפילה – בניגוד לעמדה של השרים הבכירים שמבטיחים שאין כל שינוי. כל מי שעוקב אחרי המתרחש בהר יודע שלא כך הדבר. לא רק קיום התפילות היהודיות בהר הבית, אלא גם בדלי שמועות על תנועות שמתכוונות לקיים שם הקרבת קורבנות (אפריל 2022) או בנייה של בית המקדש השלישי (1990) מציתים את הדמיון, ולאחר מכן את השטח.
מצד שני, הנוכחות של תנועות הטרור למיניהן באל-אקצא גם היא הופכת ליותר מורגשת ומסוכנת בשנים האחרונות. קל מאוד לצבוע היום את השטח של המסגדים בדגלים של החמאס, כדבר שבשגרה ניתן למצוא בתוך המסגדים דרשנים קיצוניים שמסיתים בגלוי לאלימות נגד היהודים, נגד מדינת ישראל ונגד הרשות הפלסטינית (בשנים האחרונות לא פעם הדרשנים של הרשות והשרים הבכירים גורשו בבושת פנים מאל-אקצא על ידי תומכי חמאס ותנועות קיצוניות אחרות). באל-אקצא יש נוכחות של חיזב א-תחריר - תנועה אסלאמית קיצונית ומסוכנת שפחות מוכרת לישראלים, אך חזקה ונפוצה מאוד ברחבי העולם המוסלמי. צעירים בירושלים הופכים בקלות את אל-אקצא למחסן של אבנים, כיסאות שבורים וכלים אחרים שמשמשים אותם במהלך ההתנגשויות עם השוטרים.
הווקף הפלסטיני והנציגים הירדנים לא הצליחו למנוע את ההקצנה הזאת והשפעתם על ההר בקושי מורגשת. חייבים גם לציין שהרשות הפלסטינית הוחלשה במשך שנים ובכוונת תחילה על ידי ישראל, בעוד שביחסי ישראל-ירדן שררה עוינות בלתי רגילה עד לפני כ-10 חודשים, מה שככל הנראה הקשה על השלטה של סדר באל-אקצא. כשמצפים שצד מסוים יטפל לך בביטחון, קודם כל צריך לקחת את הצד הזה במלוא הרצינות ולהתייחס אליו כאל שותף, ולא כאל מטרד מעצבן.
שתי המגמות הללו בהכרח מובילות למסלול של התנגשות. מי שחושב שהסכסוך הישראלי-פלסטיני כבר לא רלוונטי, שהוא נעלם בצל המבורך של "הסכמי אברהם" – שיבוא לירושלים, רצוי בליווי של בכיר פלסטיני, ירדני, אמירתי או בחרייני. לא מקבלים שם את הנורמליזציה עם העולם הערבי, מתנגדים לה בכל הכוח וגם מוכנים לעשות לא מעט על מנת לפגוע בפריחה המדינית ובשיפור היחסים בין ישראל למדינות ערב.
מבחינת מתנגדי הנורמליזציה, זה הרגע שבו ניתן להפוך את הקערה על פיה, לחמם את מתנגדי המשטרים הערביים באשר הם, להוציא אותם להפגנות נגד בית המלוכה הירדני, לתקוף את מלך מרוקו, לקלל ברשת את המנהיגים של מדינות המפרץ ולהסית נגדם. במקום להתעצבן על התגובה הירדנית הנוקשה, שאכן הייתה קשה באופן יוצא דופן, כדאי לקיים הערכת מצב מחודשת ולהבין שאם יש משהו שיכול לפוצץ את המצב בירושלים, בגדה ובעזה ולגרום לקרע בין ישראל למדינות ערביות – זה אל-אקצא. המקום הטעון הזה זקוק לתשומת לב מיוחדת, במיוחד בחגים, במיוחד ברמדאן, אך גם ביום-יום. ההר משול היום למטען חומר נפץ שמחכה לשעתו, בעוד שרבים בירושלים עדיין מאמינים שמדובר באחת מאותן האבנים שנזרקות על האוטובוסים הישראליים שנעים בדרך האופל בירושלים. נכון, גם אבן יכולה להרוג (ואת זה כדאי לזכור תמיד, בלי קשר לזהות של זורק האבנים), אבל מטען נפץ יפגע בהרבה יותר בני אדם ויביא לתוצאה קטלנית יותר.
ישראל חייבת לבחון מחדש את המצב על הר הבית ולהדק את הפיקוח על הסטטוס קוו. יחד עם ירדן והרשות הפלסטינית, ישראל צריכה לעבוד על נטרול של הפצצה המתקתקת על ההר לפני שיהיה מאוחר מדי.
>>> קסניה סבטלובה היא מנהלת התכנית ליחסי ישראל-המזה"ת במיתווים - המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית