בכל שנה בתקופה הזו, בין יום השואה ליום הזיכרון, החברה הישראלית נזכרת לרגע בשירים של פעם. במילים המופלאות והלחנים הנהדרים, ביופי ובעוצמה של שירים שהם הרבה יותר מזיכרונות - הם יצירות שגם מי שלא גדל במאה שעברה יכול להזדהות, להבין ולאהוב.
אלו ימים מיוחדים, ולצד הדגלים התלויים בכל מקום והטקסים הרשמיים, גם הרדיו תורם לאווירה המיוחדת עם מוזיקה עברית מלאה בגעגועים ותום. קשה שלא להתרגש עם הצלילים האלו, אבל יש מי שבשבילו הם ממש צורמים: "סערת שלמה גרוניך" מיצתה את עצמה תוך פחות מיממה - התגובות הצפויות, הגינויים, הגזענות הסמויה שפתאום פרצה החוצה, הסיבובים הפוליטיים - הכול ממש לפי הספר שיום אחד ייכתב כאן על סערות ציבוריות קצרות מועד בישראל. אפילו הגילוי העצוב על הדמנציה ממנה סובל המוזיקאי הוותיק לא ממש עזר להקהות את הביקורת על ההתבטאות האומללה והמביכה הזו.
על דבר אחד, כך נדמה לי, היה קונצנזוס די נדיר: הדברים שאמר גרוניך לא שייכים לזמן הזה. זה כמובן נוגע, קודם כל, למושגים מעוותים של "תרבותי" ו"עממי", והתאמתם לעדה ולמוצא, אבל גם למילים שבהן השתמש: "צ'חצ'ח, "ווזווז" - אלו ביטויים שאנשים צעירים כבר לא מכירים, שרק הוסיפו עוד ממד של ארכאיות לכל האירוע.
זה באמת נשמע כאילו חזרנו 40-50 שנים אחורה, והיו שניצלו את ההזדמנות לתקוף. לא רק את גרוניך, אלא את כל המעמד. המופע "ארבע אחרי הצהריים", על שם התוכנית המיתולוגית שעדיין משודרת בגלי צה"ל באותה שעה, מסמן עבורם בדיוק את הדברים של גרוניך: התנשאות, הגמוניה אשכנזית ומשהו שכבר היה אמור לעבור מן העולם. בשבילם, כל המוזיקה והשירים האלו כבר לא רלוונטיים, הם לא שייכים בכלל לציבור הישראלי אלא רק לקומץ "אשכנזים זקנים" שעוד מכירים אותם. מבחינתם, בכלל אין שום סיבה להשמיע ולנגן את אותם שירים - מקסימום בימי זיכרון שנתיים, וגם זה - במידה.
"כל המוזיקה הנפלאה שנוצרה כאן במשך עשרות שנים נדחקת לשעה אחת אחר הצהריים, מקבלת משבצת קטנה ונידחת שבה היא יכולה להתקיים. זה כל כך חבל"
אותם אלו שמוכנים לוותר ולזנוח לגמרי את כל המורשת המוזיקלית של המדינה הצעירה שלנו (בכל זאת, 74 זה לא הרבה בשנים של מדינות) טועים פעמיים. קודם כל, הזלזול כלפי המוזיקה הזאת הוא לא רק מקומם, אלא גם טיפשי. נכון, אמנות היא עניין של טעם, אבל לבטל כלאחר יד את המילים של רחל, לאה גולדברג, נעמי שמר, אהוד מנור, יורם טהרלב, הלחנים המופלאים של סשה ארגוב, דובי זלצר, משה וילנסקי ועוד רבים וטובים - זו פשוט בורות.
גם כשמדברים על מספרים, נופלים לטענה המוטעית ש"אף אחד כבר לא מקשיב לזה". לא מדובר על קומץ של אנשים, אלא על מאות אלפים שנהנים ממיטב השירים של מיטב הכותבים שהחברה שלנו העמידה במאה השנים האחרונות. באופן טבעי זו לא המוזיקה הכי פופולרית במועדוני הריקודים או בחתונות, הדור הצעיר מחפש היום דברים אחרים בטיקטוק. עם זאת, אל תחשבו שהיא גוועת.
אז למה כולם מכירים את נועה קירל ופחות מכירים את חוות אלברשטיין? זה כבר קשור להרבה דברים אחרים - גם לעובדה שהעורכים המוזיקליים בתחנות הרדיו מתעלמים, כמעט כולם, מהקלאסיקות הישראליות ומתמכרים לכל מה שחדש. עומר אדם מול אריק איינשטיין, אנה זק מול ירדנה ארזי. לא איכנס לוויכוח על מי טוב יותר (למרות שלדעתי התשובה ברורה), רק אזכיר שיש מקום גם לשירים של פעם, ובדיוק את זה מנסה לעשות הפסטיבל בעין-גב. "ארבע אחרי הצהריים" היא לא רק נוסטלגיה, אלא גם ציון זמן - כל המוזיקה הנפלאה שנוצרה כאן במשך עשרות שנים נדחקת לשעה אחת אחר הצהריים, מקבלת משבצת קטנה ונידחת שבה היא יכולה להתקיים, וזה כל כך חבל.
"הורוביץ" הוא שם משפחה אשכנזי די נפוץ. בהתאם לתיאוריה העדתית אני באמת אוהב לשמוע את דורית ראובני, נורית גלרון ויהורם גאון, את שושנה דמארי והפרברים, את יוסי בנאי ויפה ירקוני, אך לא רק אותם: גם המוזיקה המזרחית הישנה והקלאסית עם אמנים כמו ג'ו עמר, אהובה עוזרי, צלילי הכרם וחיים משה, גם הם הולכים ונעלמים לגמרי מהרדיו והטלוויזיה.
אז אולי "ים השיבולים" לא יגיע לפופולריות של "לך לישון" (הלהיט הגדול בישראל היום), ו"אומרים ישנה ארץ" לא יאיים על "מועבט" של עדן בן זקן, אבל הם חייבים לקבל את הכבוד והמקום שלהם - ולא רק בזמן כזה של ימי הזיכרון.