טקס הדלקת המשואות הוא ישראל שהיינו רוצים להיות. אבל בוא נגיד את האמת, שנים רבות הוא היה כמעט ישראל דמיונית, לא קשורה למציאות, לא ממש קשורה לדמוגרפיה, לשינויים.
מירי רגב, תהא דעתכם עליה אשר תהא, פתחה בבעיטה את דלת הר הרצל לקבוצות שהודרו ממנה שנים, ובעיניי זו פסגת פועלה במשרד התרבות.
קפה שחור חזק, יונה צחורה, הרצל ביטון, יש עוד עשרות דוגמאות. כל אחד כואב את הקול המושתק שלו. העניין הוא שיש עוד קולות כאלה: יש מי שהרגיש שהרצון לשתף עוד מעגלים הדיר אותו, שזה כבר לא הטקס שלו.
לדעתי, טקס יום העצמאות שילב בחוכמה בין ישראל החדשה, הישנה, ועוד ישראל שקיבלה מקום משלה: אם יש אדם מתאים לזה הוא חילי טרופר. לא מכיר עוד אנשים שהיו מתעקשים על שילוב של בעלי מוגבלויות, נפגעות תקיפה מינית ומצליחים להוציא מזה טקס שבו זה לא נראה מאולץ. יעל שרר, המתנדבים לצה"ל שעברו בקהל, הרקדנית על כיסא הגלגלים. כמה עוד ישראל מתחבאות לנו בלי לקבל קול?
והערה אחרונה על הזיקוקים: אחרי כל המהומה סביבם, בטקס השנה היו לא פחות ואולי יותר זיקוקים מאשר בשנים עברו. רק רעש לא היה. איזה משל זה על החיים שלנו: כמה ויכוחים מיותרים אנחנו מנהלים, כמה רעש מיותר. חומר למחשבה לקראת הסקנדל הפיקטיבי הבא.