לאחרונה עלו דיווחים על פינוי כוחות רוסיים מאדמת סוריה והעברתם לזירת הלחימה באוקראינה. לדיווחים האלה מתלווה הטענה שהאיראנים החלו לנצל את הוואקום שמותירה רוסיה, ולהעמיק אף יותר, את נוכחותם בסוריה. בנקודת הזמן הנוכחית, נכון יהיה לקחת בחשבון את המציאות המורכבת בסוריה: גם אם קיימות עדויות על הזזת כוחות רוסיים ואפילו שליחה של בודדים מהם לאוקראינה, אין בכך להעיד על שינוי אסטרטגי בהיערכות הרוסית בסוריה, ובוודאי לא על תחילת נסיגתם מהמדינה. יש לכך כמה הסברים.
השלוחים של רוסיה עדיין כאן
הנוכחות הרוסית בסוריה היא ממילא מצומצמת ואינה דורשת משאבים יוצאי דופן ממוסקווה, גם נוכח הדשדוש המתמשך באוקראינה. אחד מקווי היסוד של האסטרטגיה הרוסית בזירות שונות בעולם הוא "מקסימום השפעה במינימום השקעה". סוריה היא דוגמה קלאסית לכך, שם הרוסים הבינו שהם יכולים להפעיל מינימום כוח צבאי כדי להשיג את התוצאה המקסימלית – השפעה אזורית ודחיקת האמריקנים ממעמדם כשחקן המרכזי באזור.
במסגרת התפיסה הזו, רוסיה לא צריכה לנכוח בכל המרחב הסורי כדי לשמר השפעה. מוסקווה העניקה בשנים האחרונות עדיפות לשני מוקדים אסטרטגיים במערב סוריה: הנמל הימי בטרטוס ובסיס חיל האוויר בחמימים, שנמצאים דה-פקטו בשליטתה. נוסף על כך, קיימת נוכחות רוסית במוצבים קטנים יותר בסוריה, במזרח ובדרום, שם פועלים כוחות של "המשטרה הצבאית" הרוסית, שבין היתר אחראים על הרגעת הרוחות בעימותים שפורצים באופן תדיר בין כוחות המשטר והמליציות הפרו-איראניות לבין מה שנותר מגורמי האופוזיציה.
האסטרטגיה הרוסית נשענת גם על רעיון ה"פרוקסי". השלוחים יכולים להיות שכירי חרב מכוח וגנר או כוחות ממיליציה של סוריים מקומיים. לכן, הזזה של "שוטרים צבאיים" או של כוחות מקומיים הפועלים מטעם רוסיה, מאזור היערכות אחד למשנהו ואפילו שליחה של כמה מהם למלחמה באוקראינה, אינה מעידה על פינוי הכוחות הרוסיים מסוריה ולא על שינוי אסטרטגי בהיערכות שלהם שם.
מבחינת רוסיה, סוריה מהווה נכס צבאי ודיפלומטי. מאז החלה מעורבותה בחודש ספטמבר 2015, רוסיה השתמשה בסוריה כמגרש אימונים וכזירה לניסוי כלים שכללה בחינת טווחי ירי של כלי נשק, אפקטיביות של מערכות הגנה ויישום תורות לחימה. עם זאת, יותר מכל הרוסים רואים בסוריה שער למזרח התיכון ומקפצה לביסוס מעמדם האזורי והבין-לאומי. במהלך שש השנים האחרונות הם חיזקו את הקשרים הדיפלומטיים והצבאיים שלהם עם מדינות כמו מצרים, לוב, מדינות המפרץ ואיראן.
בזירה הגלובלית, הנוכחות בסוריה ובעיקר בבסיסים הצבאיים שברשותם מאפשרת להם להקרין עוצמה מול ארצות הברית, טורקיה ובעיקר מול נאט"ו. נוכחות רוסית בים התיכון היא בעלת חשיבות יתרה הן להתרעה מול ציי נאט"ו הפרוסים בו וגורם מרתיע ומאיים על נאט"ו גם בהקשר האוקראיני. לפיכך, הסיכוי שרוסיה תוותר על הנכס הסורי ועל היוקרה המתלווה אליו ותעבירו לידיים איראניות, הוא נמוך עד בלתי סביר. בימים אלו, כשהעולם עד לחולשתה המסתמנת באוקראינה ולפגיעה הכואבת בדימוייה, גובר עוד יותר הצורך הרוסי לשמר את זירת ההשפעה הסורית במרחב המזרח תיכוני.
ההתרחבות האיראנית החלה עוד קודם
נכון, איראן ידועה ביכולתה לזהות מרחבים כאוטיים ונעדרי שליטה אליהם היא יכולה לחדור צבאית ואזרחית, אולם אין בדיווחים האחרונים על העמקת הנוכחות האיראנית בסוריה משום בשורה חדשה. אחד הלקחים הבולטים שניתן להפיק ממעקב אחר התבססותם בסוריה הוא היכולת של האיראנים להסתגל ולהתאים עצמם לנסיבות המשתנות.
הדיווחים האחרונים על חדירה איראנית מעמיקה למזרח סוריה, לחלב ולחומס הם חלק ממגמה מתמשכת שאינה קשורה להזזה של כוחות רוסיים כאלו ואחרים. מזה זמן, אנו עדים לשינויים בהיערכות האיראנית הכוללים צמצום משמעותי של מפקדים ויועצים איראנים בסוריה והישענות גוברת על שלוחיה, בראשם חיזבאללה, מיליציות שיעיות ולאחרונה גם על סורים מקומיים.
בתוך כך, חל גם צמצום בכוחותיה של איראן ושלוחיה בדרום סוריה, הן כתוצאה מהתקיפות האוויריות האינטנסיביות באזור המיוחסות לישראל והן מלחצים שהופעלו עליה מצד רוסיה. התפתחויות אלו הובילו את האיראנים, לפחות בשנתיים האחרונות, להעמיק את התבססותם במזרח ובצפון סוריה וכן באזורי המשטר, במטרה לצמצם את החשיפה והפגיעות לתקיפות הישראליות. שיקול נוסף להעתקת הכוחות מזרחה נבע מהרצון לייצר דריסת רגל בגבול עם עיראק למטרת הברחות, להתקרב לשדות הנפט המצויים שם וכן להכשיר את הקרקע ליום שאחרי פינוי הכוחות האמריקנים מסוריה. לכן, מדובר בתכנון אסטרטגי מתמשך לבסס נוכחות והשפעה בעומק סוריה ולא בהחלטה טקטית שנובעת מצמצום אפשרי של הנוכחות הרוסית באזורים הללו.
סביר להניח ששאלת עתיד הנוכחות הרוסית בסוריה מטרידה את הנשיא בשאר אל-אסד, שנותר תלוי במשענת הרוסית. לכך ניתן לקשר את הביקורים התכופים לאחרונה בין בכירים סורים לאיראנים ובפרט, ביקורו החשוב (השני מאז פרוץ המלחמה בסוריה) של אסד בטהרן בתחילת מאי. הביקור נועד כנראה להעניק תזכורת הדדית לחשיבות הברית האסטרטגית השוררת בין הצדדים ולהבטיח את המשך הנוכחות האיראנית בסוריה, עם הרוסים ובלעדיהם. זה אולי גם המקום להזכיר את תוכניתן השאפתנית, שלא לומר נאיבית, של מדינות ערב להכיר באסד כשליט לגיטימי, ולהשיבו לחיק העולם הערבי, בתמורה להבטחה מצידו להרחיק את האיראנים מאדמותיו.
בשורה תחתונה, המצב בסוריה, כמו גם בזירות אחרות במזרח התיכון הוא מורכב מכדי לתארו במונחים של שחור-לבן או של "משחק סכום אפס". האינטרס הרוסי לשמר נוכחות מספקת, תוך הגבלת ההתבססות האיראנית בסוריה, נותר בעינו. האינטרס האיראני להמשיך בהתבססות, גם אם בדפוסים שונים, אף הוא נותר בעינו. אסד נותר תלוי בשתיהן וחסר יכולת, וככל הנראה גם רצון, להיפרד מהם, לפחות בשלב זה. עדיף לנו להכיר בדינמיקה המורכבת הזו כדי לא להחמיץ התמונה המלאה הניצבת לנגד עינינו מצפון.
>>> ד״ר כרמית ולנסי היא חוקרת בכירה במכון למחקרי ביטחון לאומי, אוניברסיטת תל אביב