"בזמן שהוא נהנה בחוג תיאטרון, אני הייתי שנתיים בדיכאון קשה!": זה מה שכתבה עירד מרציאנו צייגר, אחת מהנשים שאלון קסטיאל פגע בהן, אחרי שפורסמה החלטת ועדת השחרורים להקדים את השחרור שלו מהכלא. כמה קצר, ככה מדויק.
- ועדת השחרורים אישרה שחרור מוקדם לאלון קסטיאל
- הנפגעות מאלון קסטיאל חוששות: "אני מפחדת"
- הקורבנות של אלון קסטיאל מדברות בפנים גלויות
17 נשים הגישו תלונה במשטרה. בכתב האישום בסופו של דבר נכללו רק 4 נשים. במסגרת עסקת טיעון קסטיאל לא הואשם באונס - אך הואשם בניסיון אונס ותקיפות מיניות. זה מה שנכתב בגזר הדין שלו: "עבריינותו המינית של הנאשם איננה חד-פעמית; מדי פרק זמן, הנאשם שוב ביצע עבירת מין, כשהוא עושה זאת כל פעם כלפי מתלוננת אחרת, תוך שהוא התעלם מרצונה, מכבודה ומזכותה על גופה, פולש לפרטיותה ופוגע במתלוננת באופן חמור עד חמור מאוד".
העונש? ארבע שנים ותשעה חודשים. עכשיו הוא משתחרר אחרי פחות מ-4 שנים - אפילו לא שנה בכלא על כל אישה שהוא הורשע בפגיעה בה.
ביום שני קבעה ועדת השחרורים ש"על אף הסבל והכאב שנגרמו לנפגעות עקב מעשיו של קסטיאל, למרבה הצער, זוהי תוצאה שאינה ניתנת לשינוי. לאחר שהאסיר השלים טיפול שנמשך 9 חודשים ונותרה לו יתרת מאסר קצרה, לא ראינו לנכון לתת לעמדתן משקל מכריע". כן, ככה זה פה. אין משקל לנפגעות, הן שקופות. לא מעדכנים אותן שהדיון הוקדם, לא מעדכנים אותן שהחליט לשחרר את התוקף שלהן. הן שומעות על זה מהתקשורת.
הנפגעות, כנראה, עוברות את הגיהינום של החיים שלהן, עוברות טיפולים כדי לנסות לשקם את חייהן. זה לא ממש מעניין אף אחד. עבריין המין התנהג יפה, השתתף בסדנאות, בחוג תיאטרון ואפילו למד תיקון מוצרי חשמל. בכך, הוא "שילם את חובו" לחברה.
במהדורה המרכזית קיימנו ריאיון עם שרי גולן, עוד אחת מהנשים שנפגעו מאלון קסטיאל. "אני שונאת את הביטוי אונס שני, אבל אם יש משהו שמתקרב לזה - מדובר בזה", אמרה לי. היא בחרה לשבת מול המצלמה בלית ברירה, כי היא יודעת שהיא, לעומת נפגעות אחרות, עוד מסוגלת לצעוק על המחדל שקורה פה. גם עבור שאר הנפגעות.
"איך יכול להיות שכל כך הרבה נשים מופקרות ולא אכפת לאף אחד?", היא שאלה. הבטן מתהפכת מדבריה: "קורה פה משהו שפוגע בכל כך הרבה נשים, אבל כולם שותקים ואנחנו נשארות לבד".
מי מגן על הנפגעות?
אם יש משהו שבאמת צריך להעיר את כולנו זו האדישות לנפגעות. כולנו יכולים למצוא את עצמנו יום אחד, חלילה, בצד הזה. אנחנו, הבנות שלנו, האימהות שלנו. גם הבנים שלנו. זאת זעקה של כולנו.
רק שלשום נרצחה באשדוד אישה בת 50 על ידי בן זוגה. היא הגישה עליו תלונה במשטרה, פנתה לגורמי הרווחה, אותתה כמה שאפשר שהיא צריכה מישהו שיגן עליה, מישהו שיראה אותה. למרות הכול, התיק נסגר, הוא חזר לפגוע בה ובסוף גם רצח אותה.
רצח הוא הקצה החמור של שרשרת מחדלים ארוכה, במציאות בה נשים הן שקופות. מציאות בה הן לא נספרות.
היום או מחר אמורה הפרקליטות לקבל החלטה אם לערער על השחרור של אלון קסטיאל. תשאלו את הנפגעות, הן מזמן כבר ויתרו על האמונה שמישהו רואה את ההגנה עליהן כמשימה. זה הכישלון המטריד ביותר של כולנו.