מאז ה-24 בפברואר אנחנו יודעים מעט מאוד על מה שקורה ברוסיה. חופש העיתונות, שהיה מוגבל מלכתחילה, הצטמצם עוד יותר, וכל ערוצי התקשורת העצמאיים שלא הציגו קו פרו-ממשלתי נסגרו. גם העיתונאים, כאלו שלא איבדו את עבודתם, מצאו את עצמם במצב שהם חוששים מכל משפט שהם מפרסמים. אפילו לומר את המילה מלחמה - אסור. פוטין עדיין קורא לפלישה שלו לאוקראינה, שגבתה חיים של אלפי בני אדם, ״מבצע צבאי מיוחד״. מי שמכנה זאת אחרת מסתכן ב-15 שנות מאסר.
לכן, אני מודה שהופתעתי מאוד שקיבלתי ויזת עיתונאי ואישור רשמי ממשרד החוץ הרוסי להגיע לכאן לסקר את אירועי ה-9 במאי, יום חג כמעט קדוש עבור הרוסים, שבו מציינים את הניצחון על הנאצים.
זו הייתה רק ההפתעה הראשונה, שאחריה הגיעו עוד רבות. אנשים במוסקווה הסכימו להתראיין למצלמה ולומר דברים נגד המלחמה, אפילו נגד הממשלה. הם הביעו את דעתם בזהירות, בהסתייגות, בלחש ובחשש. אבל הם דיברו.
בחור בן 30 שמאורס לאוקראינית אמר לנו שהוא מרגיש חובה לדבר, כי סבא וסבתא שלו לא דיברו בתקופה האפלה של סטלין, והוא לא רוצה להסתכל אחורה ולהתבייש שגם הוא לא יצא נגד פשעים נגד אנושות שמבצעת הממשלה שלו. עם זאת, כששאלתי אותו ואחרים למה הם לא יוצאים לרחובות להפגין, לנסות להחליף משטר - הם מסבירים שרגע אחרי שהרמת שלט מחאה כבר תופס אותך שוטר ולוקחת אותך ישירות למעצר. ברוסיה אי אפשר להספיק אפילו לזכות בתשומת לב ציבורית ולכן זה חסר טעם.
אין פה שחור ולבן, התמונה כאן מורכבת. בסך הכול יש 20 מיליון בני אדם במוסקווה ועוד כ-120 מיליון איש ברוסיה, שחיים את שגרת חייהם. רובם עוד לא מרגישים את השלכות המלחמה. נכון, אין להם פה Apple Pay וסגרו את מקדונלד'ס וחנויות "ליוויס", אבל אין פה תחושה של מחסור, לפחות בינתיים.
ישבנו בבר בערב ובחור בן 25 אמר לי שהוא מרגיש רע שהוא יושב במוסקווה ושותה בירה כשהוא יודע מה קורה באוקראינה. האמת היא שהוא לא ממש ידע מה קורה באוקראינה. המבוגרים שצופים בתקשורת המקומית מוצפים בפרופגנדה ומשוכנעים שבאוקראינה יש נאצים והצבא הרוסי מציל את האוקראינים מהם. הצעירים לא מאמינים לאף כלי תקשורת, לא מקומי ולא מערבי, ולכן גם הם לא באמת מבינים מה קורה וחושבים שבטח האמת נמצאת במקום מסוים באמצע, כי לא יכול להיות שהצבא שלהם עושה דברים כל כך איומים ועוד בלי סיבה.
"מה שרואים משם לא רואים מכאן" זה משפט שמוכיח את עצמו כל פעם מחדש. בכל ריאיון נגלה אליי עוד רובד של החיים במוסקווה, שכבות על שכבות של דיכוי והסתרה שמסתתרות מתחת לחיים די נורמליים בסך הכול. התחושה שלי היא שרוב האנשים פה פשוט לא רוצים להתחיל לקלף אותן, שהם מעדיפים לא לראות ולא לשמוע, לא לסכן את עצמם ואת המשפחה שלהם, ולקוות שבקרוב הם יתעוררו בבוקר והסיוט הזה, שפה אפילו לא מגדירים אותו בגלוי כמלחמה, יהיה מאחוריהם.
את הקולות שלהם והמראות משם תוכלו לראות הערב בתיעוד מיוחד שנביא במהדורה המרכזית.