אתחיל מהסוף - הרפורמה בבגרויות יוצאת לדרך, וזו בשורה טובה לתלמידי התיכון שהגיעה בעיתוי מבורך, והקדימה אולי זעזוע פוליטי נוסף שהיה מונע את יישום הרפורמה. יש מי שחושבים שמהלך כזה יקטין את חשיבותם של המקצועות ההומאניים, ובכך מפספסים את ההזדמנות הגדולה לשינוי עמוק ולקפיצת מדרגה בחינוך, באופן שבו נדרש להגדיר מחדש את איך לומדים ומלמדים, לא פחות מ"מה לומדים ומלמדים".
צמצום מספר הבגרויות הוא מהלך עקרוני שנשקל בקפידה לאורך שנים, ורק המתין ליישום. כעת הוא קיבל דחיפה ורוח גבית ממגפת הקורונה שהאיצה תהליכים ובעיקר חידדה את הקושי עימו התמודדו התלמידים - שינון חסר משמעות של היקפי חומר אדירים ללא הבנה מעמיקה של התוכן, כשהם ספונים בבידוד מסגר לסגר, או מתרגלים את הלמידה מרחוק בזום. לכן, טוב עשתה השרה יפעת שאשא ביטון שקיבלה את ההחלטה על הרפורמה, שהמתינה ליישום, בעיתוי הנוכחי.
תעודת הבגרות הייתה ועודנה כלי מרכזי בקבלה לאוניברסיטה, לצד המבחן הפסיכומטרי. שיטות הלימוד הקיימות בבית הספר היסודי, בחטיבה ובתיכון הביאו לתוצאה מתסכלת, משום שגם אם הציון שמתקבל היה גבוה, הלימוד עצמו לא תמיד הותיר חותם או בסיס ידע מספק. האופן שבו תלמידים נדרשים לשנן כמויות של חומר במקצועות ההומאניים, מבלי לדרוש מיומנויות אחרות, יצרו מציאות בה הבוגרים חסרים את "ארגז הכלים" להמשך עתידם - בין אם בהשכלה הגבוהה, בתעסוקה או בכל מימושם את בחירתם.
מיומנויות בסיסיות וחשובות, הכוללות למידה עצמאית, עבודת חקר, קריאה וחשיבה ביקורתית, כתיבה ויכולת ניסוח ברמה גבוהה - כל אלו מצויים במחסור. שיטות הלימוד של "פעם" נותרו כשהיו בזמן שהעולם השתנה. טכנולוגיות חדשות נכנסות לכל תחום, המידע האינפורמטיבי היבש ותאריכים היסטוריים נמצאים במרחק הקלקה בגוגל, ורק התלמידים נשארים עם מקסימום בחינות בגרות, לעיתים עניין מינימלי ועם כישורים וסקרנות מועטה.
יחד עם זאת, ההסתכלות על הבגרויות לתלמידי כיתות י' ,י"א, י"ב חשובה - אך מגיעה בשלב מתקדם מאוד. ההזדמנות לעודד תלמידים ללמידה עצמאית, להעמיק ולחקור, לאתר מקורות מידע, גם דיגיטליים, נדרשת בגילים צעירים יותר, בשלבים שבהם הילדים צריכים ללמוד איך ללמוד. הקורונה האיצה תהליכים בהרבה מאוד מערכות ציבוריות, אך לא טלטלה מספיק את ספינת הדגל - שיטות הלימוד במערכת החינוך.
אין לי אשליות, גם רומא לא נבנתה ביום אחד ושינוי עומק אסטרטגי במערכת החינוך לא קורה בשנה או שנתיים. עם זאת, מדובר בהזדמנות גדולה למערכת לבצע את קפיצת המדרגה המיוחלת ולשלב כבר מגילי בית הספר יסודי את האלמנטים שמעודדים למידה עצמאית, לצד שילוב טכנולוגיה ומיומנויות ה–STEM, (מדע, טכנולוגיה, הנדסה ומתמטיקה) ולצידה מעטפת תומכת של צוותי הוראה המזהים גם את הקשיים החברתיים, הרגשיים והצלקות שהותירה הקורונה בנפשות הילדים ומסוגלים לתמוך גם במי שנותר מאחור.
ההזדמנות מתעצמת כשיש הבנה והכרה בצורך להניע את גפ"ן - גמישות פדגוגית-ניהולית, כשמנהלי ומנהלות בתי הספר יוכלו להגדיר את חלוקת המשאבים על פי הצרכים המותאמים לבית ספרם, ובכך לתמוך בשינוי הגדול בשיטות הלימוד וההוראה גם בגילים צעירים יותר. הם יוכלו לקדם הכשרות מורים ומורות בהתאמה לעידן החדש כשהמורה הוא בעיקר מנחה ומקור סמכות לניתוב הידע, אך לא מקור הידע הבלעדי. הסתכלות על רצף חינוכי מותאם לעידן החדש היא שתסייע ביצירת שגרת חיים ולימודים ברוכה לתלמידנו וילדנו.
לצד זה, צריך להקפיד ולבנות את תהליך הביזור כך שמוסדות החינוך, צוותי החינוך והרשויות יוכלו לעשות את המיטב עם "האוטונומיה החינוכית". בניית יכולות שכזאת נדרשת בכל הרמות ובאופן מדורג של יישום, כדי שלא תהיה כוונה טובה לצד הגדלת פערים אלא מכשיר ביזור שיסייע דווקא לצמצום הפערים.
>>> מיכל כהן היא מנכ"לית משרד החינוך לשעבר, כיום מנכ"לית קרן רש"י לצמצום פערים חברתיים