סבב ההסלמה שעימו מתמודדת ישראל בחודש האחרון חריג ביחס למשברים שניטשו בזירה הפלסטינית בעבר. הסבב הנוכחי מתרחש במוקדים רבים, מתבטא במגוון צורות ("טרור יחידים", מתיחות בהר הבית, "טפטוף" רקטות מעזה ומלבנון ועימות מזוין בשומרון), ואין להתפרצותו "עילה" ברורה: ערב האירועים דווקא נרשמה רגיעה יחסית, בין היתר בעקבות מהלכי הרגעה שנקטה ישראל ובראשם מחוות אזרחיות שקודמו ביהודה ושומרון ובעזה, נטרול סוגיית שיח' ג'ראח ושיפור הקשר עם מדינות האזור.
- מסמך הדרישות על הר הבית שירדן העבירה לבית הלבן
- צה"ל בסדרת מעצרים בג'נין, חמוש פלסטיני נהרג
- מעבר ארז נפתח מחדש; חמאס: "לא רוצים הסלמה"
ועדיין - קיים חוט דק המקשר בין חמש זירות המתיחות - ירושלים, יהודה ושומרון, עזה, הציבור הערבי בישראל ולבנון - ומוליך לחמאס. מדובר בזרועות המציבות איום על ישראל בכמה זירות, אך מקורן ב"מוח" אחד המתאם ביניהן וממנן בין העוצמה והעיתוי של המהלכים השונים.
חמאס מקדם למעשה מב"ם ("המערכה שבין המלחמות") ובידול. אלו שני מושגים שהתוותה ישראל, עברו התאמה על ידי הארגון ומיושמים בעימות בין הצדדים. חמאס שואף לממש את ייעודו האידאולוגי באמצעות חיכוך נגד ישראל בזירות הנוחות לו, מבלי לגרור את רצועת עזה למערכה רחבה. במסגרת הזאת בולט המאמץ המתמשך להבערת ירושלים ויהודה ושומרון, תוך שימור השקט היחסי בעזה, שממנה "מיוצא" חלק גדול מהטרור ומההסתה. הדבר משול להכרזה תאורטית של "אל-קאעידה" כי היא פוגעת רק ביעדים באזור אחד של ארצות הברית, אך לא במוקדים אחרים במדינה.
מאמץ הפגיעה הנוכחי מהווה חולייה נוספת במאמצי "פיתוח המב"ם" של חמאס, שגולמו בשנים האחרונות ב"צעדות השיבה" וב"טרור הבלונים", שנועדו גם הם לחלץ מישראל ויתורים ולשמר דימוי לוחמני, וזאת מבלי להיגרר למאבק רחב בעזה או להידרש לוויתורים, בפרט בסוגיית השבויים והנעדרים.
ישראל נערכה להתמודדות עם מערכה כפי שניטשה בשנה שעברה, אולם ניצבת בפני דגם איום חדש, מורכב ומעורפל. עד כה לא התפתחו עימות בעזה, אינתיפאדה ביהודה ושומרון או תבערה בחברה הערבית בישראל ("הישג אסטרטגי" לשיטת חמאס ש"הומצא" במבצע "שומר החומות" ונעשה ניסיון מתמשך לשמרו ולשכללו), אולם קיימת מתיחות כבדה שמגלמת פוטנציאל להתלקחות מהירה בכמה גזרות. חמאס אחראי לחלק גדול מההסתה ומנסה להפכה לפיגועים קטלניים, תוך ניצול "הכר הפורה" של הרשתות החברתיות ובעיות היסוד העמוקות שבהן שרוי חלק גדול מהדור הצעיר הפלסטיני.
חמאס עלול לסיים את רמדאן הקרוב בתחושת הישג: מימש "התנגדות מעשית" בזירות שאינן רצועת עזה, טיפח דימוי כ"מגן ירושלים", חש שהצליח להרתיע את ישראל מקידום צעדים נגדו וספג פגיעות מוגבלות יחסית (בעזה רווחה ההערכה כי יציאת הפועלים לישראל תחודש תוך ימים ספורים לאור מה שנתפס כחשש ישראלי מהסלמה שעלולה להתפתח בעקבות המהלך).
ישראל מצידה נדרשת להתכנס לבחינה נוקבת בנוגע למדיניותה כלפי הזירה הפלסטינית בכלל ורצועת עזה בפרט, הנעדר אסטרטגיה סדורה לטווח הארוך, בין היתר כתוצאה מהמציאות הפוליטית הרעועה. במסגרת הזאת יהיה הכרחי לעצב מחדש את כללי המשחק מול חמאס, שנהנתה בשנה החולפת ממחוות אזרחיות תקדימיות (בראשן ההיתר ליציאת פועלים), תוך הצבת תגי מחיר ברורים עבורן ובראשם הפסקת המאמץ להבערת יהודה ושומרון, והתקדמות בסוגיית השבויים והנעדרים.
ייתכן כי מדיניות שכזאת תגרור מתיחות בגזרת עזה. עם זאת, החלופה לכך היא נכונות להמשיך לספוג מהלומות בזירות אחרות ולקבל את תנאי הבידול שחמאס כופה, תוך ניצול שיפור המצב האזרחי בעזה לצורך ביסוס שלטונו וטיוב היערכותו למערכה עתידית ולכיבוש הנהגת המערכת הפלסטינית. כפי שמוכח שוב - הברירה האסטרטגית בעזה היא בין חלופות רעה וגרועה, וההתנהלות בזירה זאת דורשת מישראל ראייה מפוכחת, לצד אורך רוח שאינו נופל מזה שעליו נשען חמאס.
>>> ד"ר מיכאל מילשטיין משמש ראש הפורום ללימודים פלסטינים במרכז דיין באוניברסיטת תל אביב וחוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה (IPS) באוניברסיטת רייכמן