התמונות מלוויית שירין אבו-עאקלה שינו את המשוואה והיחס להתנהלות ישראל בפרשה מבחינה הסברתית ותודעתית. העובדות היבשות, לפיהן שוטרים הזהירו מראש מפני הפרות הסדר ונאלצו להתמודד עם זריקות אבנים ואלימות מתלהמת, לא מיתנו את ההשפעה של התמונות הקשות, שגררו ביקורת קשה על ישראל. עד התמונות הקשות מהלוויה, ארצות הברית עוד שמרה על איפוק מסוים למרות שמדובר באזרחית אמריקאית והאיחוד האירופי הסתפק בהבעת צער על מות העיתונאית. המראות של שוטרים מפעילים כוח "בלתי מידתי" כלי פלסטינים במסע הלוויה שינו את המשוואה.

מרגע שנורה הקליע, ונקבע מותה של העיתונאית שהייתה לסמל עוד לפני מותה, היא כבר הועלתה לדרגת שאהידה, והפכה לאייקון היסטורי והיסטרי. עוד פרק נכתב בסיפור הישראלי-פלסטיני.

ללמוד את הלקח מפרשת מוחמד א-דורה

כמו שירין אבו-עאקלה, גם מוחמד א-דורה ואביו הם סמל של אירועיה הקשים של האינתיפאדה השנייה. את מקומם הבכיר בהיסטוריה ובנרטיב הפלסטיני, הם קיבלו ממדינת ישראל. אלוף במילואים גיורא איילנד, ששימש אז כראש אגף המבצעים בצה"ל, הודה השבוע בטעות של לקיחת האחריות על ידי ישראל בטרם עת. איילנד נסמך על עדות כתב צרפתי שצילם את האירוע מקרוב וטען כי א-דורה נהרג מאש צה"ל. איילנד הודה שטעה ולא המתין לתחקיר מעמיק. צה"ל קיים בדיקה יסודית, אסף ממצאים וקבע - הילד נורה מאש פלסטינית.

הלוייתה שירין אבו עאקלה (צילום: רויטרס)
העיתונאין שירין אבו עאקלה | צילום: רויטרס

איילנד קיבל את ההחלטה אז מתוך ניסיון לשמר את אמינות צה"ל ומדינת ישראל, להראות כיצד הפלסטינים בוחרים להציב את הילדים בחזית ולהציג לעולם את הצבא הישראלי כמי שלוקח אחריות, גם כשקורים מקרים קשים כאלה. המהלך הזה אמור היה לסייע מול שכנות מתונות, ואולי גם מול חלק מהעם הפלסטיני שבאותם ימים עוד תמך בפתרון שתי המדינות ולא הוסת באופן קיצוני נגד מדינת ישראל, כפי שקורה בשנים האחרונות.

אלה היו הימים שלאחר כישלון ועידת קמפ-דיוויד. האשמה באי-הגעה להסכם הוטלה על ערפאת שבחר לסרב להצעות קלינטון הנדיבות, ופנה לטרור. זה היה עידן אחר, בלי רשתות חברתיות, אבל המלחמה על הנרטיב הייתה חשובה מבחינה תודעתית בדיוק כמו היום.

עד התמונות מלוויית שירין אבו-עאקלה - ישראל פעלה טוב יותר מבחינה הסברתית, והפיקה לקחים ממקרי עבר כמו אירוע מוחמד א-דורה ודומיו.

על אף שבשעות הראשונות היה חוסר עקביות במסר בין שר הביטחון, הרמטכ"ל ודובר צה"ל , במהרה הקו יושר ובניגוד למקרה א-דורה בשנת 2000, צה"ל לא לקח על עצמו את האחריות והאשמה ודרש חקירה משותפת.

הפלסטינים נדחקו לפינה

ההחלטה להשאיר את הסיפור במשך שעות ארוכות מבלי לקבוע מי אחראי למותה של העיתונאית התברר כקו הסברתי נכון, שהכניס את הפלסטינים לפינה לאור העובדה שאינם מוכנים לחקירה משותפת, אינם מוכנים להעביר את הקליע לבדיקה על ידי צה"ל, והודיעו שבמהלך העימות פגעו בחייל - מה שהתברר שלא קרה.

המסר הזה כוון לעולם. כך, בשעות הראשונות ארצות הברית הפעילה לחץ על הפלסטינים לבצע חקירה משותפת. מדינות אירופה, שבדרך כלל קופצות בראש להאשים את ישראל - הסתפקו בהבעת צער על מותה של העיתונאית, אך לא תבעו מישראל מעבר למה שישראל מבקשת בעצמה - חקירת האמת לעומק.

על כל אלה, טורקיה, שזהו מבחן חשוב למערכת היחסים המתחדשת בין ירושלים לאנקרה, לא הציתה מחדש את האש ונמנעה מלתקוף את ישראל וצה"ל כמו בעבר. המדינות השכנות, מצרים וירדן, והידידות שהצטרפו בהסכמי אברהם, שומרות על ניטרליות לכאורה, וכל זה מועיל ומסייע בדעת הקהל העולמית.

אבו מאזן יו"ר הראשות הפלסטינית (צילום:  Issam Rimawi, getty images)
את הסיבוב על הסיפור הוא יעשה תמיד, אבו מאזן | צילום: Issam Rimawi, getty images

את בלה חדיד לא נשכנע עם עובדות, או עם הסברים מנומקים שצה"ל לא מכניס עיתונאים ואזרחים בין כוונות כדי להרוג. חדיד כבר תיקח את התמונות מהלוויה, או שתבחר בעובדות אלטרנטיביות ותדגמן אותן ברשתות החברתיות שלה. היא ותומכיה, ממש כמו שטופי המוח בקרב הפלסטינים, לא באמת מעוניינים בחקר האמת.

כמוה גם חברי כנסת שקבעו מראש את אשמתו של צה"ל, או חברי כנסת/שרים שקבעו מראש שצה"ל לא נתפס כגוף אמין בחקירת עצמו, ועליהם נוספו חברי כנסת משני הצדדים שבוחרו למנף את האירוע, תוך שימוש מופקר בחסינותם.

ביום שלאחר טקסי האשכבה והקבורה, ואחרי שאבו-מאזן יעשה את הסיבוב שלו ויאיים בפניה לבית הדין בהאג (שזה בסופו של דבר האיום היחידי שנותר לו בקנה), חשוב שנדע אנחנו את האמת, קודם כל לעצמנו, לפני העולם, ארצות הברית והידידות השכנות. חשוב שנדע להודות אם התחקיר יראה שיש לצה"ל אחריות כלשהי על מותה של אבו-עאקלה. אם האחריות המלאה היא על הצד השני - אז ראוי שנדע זאת על אחת כמה וכמה.

>>> מירב פרסי צדוק היא יועצת לאסטרטגיה תקשורתית ופוליטית, שימשה כיועצת תקשורת לראש הממשלה ושר הביטחון אהוד ברק