נחשפנו השבוע למכתב של הרבנים, גם הליברליים שבהם, שיוצאים נגד שילוב לוחמות ביחידות מעורבות ונגד הפיילוט של שילובן ביחידות קרביות נוספות. המכתב חושף כמה נקודות מקוממות באשר לתפיסת הנשים בצבא, ובחברה בכלל.
ראשית, מדהים כל פעם מחדש שהדיון על נשים מתנהל על ידי גברים. הנשים בכלל לא במשוואה. לא חסרות היום נשים אמוניות שיודעות תורה, שחוקרות תורה ושיש להן עמדה הלכתית – אפשר לשתף אותן בדיון.
שנית, אנחנו היום בחג מתן תורה – אני לא שמעתי שהתורה ניתנה רק לחצי מהאנושות. היא ניתנה גם לנשים, ויש להן מה להגיד.
שלישית, לכאורה הדיון הוא האם זה טוב שנשים יהיו בצבא – והדיון מתמקד ביכולות שלהן ובמה זה יעשה. לדעתי, זה רק מיסוך. כשאומרים שנשים במרחב הציבורי זו בעיה – זה טיעון שלא ניתן להגיד אותו לגבי אף מיעוט או מגזר כלשהו אחר. לא לגבי מזרחים, אתיופים או ערבים. באשר לנשים, הטיעון מתמקד בכך ש"זו אמונה".
התופעה הזו מתחילה בצבא, אבל זולגת גם החוצה. המציאות היום מוכיחה שדברים שהיו בעבר בשוליים – הפכו כעת למיינסטרים. בני עקיבא בעבר הייתה תנועה של שיתוף, והיום היא מאופיינת בהפרדה.
אפילו מצעד הדגלים שאירע השבוע התנהל בהפרדה בין נשים לגברים. בעבר הוא היה אירוע קונצנזואלי מבחינת הזכות לצעוד בירושלים – תמיד זה היה מצעד של ביחד.
בסוף – זה זוחל. אפילו אפגניסטן הייתה המדינה המתקדמת ביותר במזרח התיכון, כך שאנחנו יודעים איפה זה יכול להיגמר. אנחנו לא שם, וטוב שכך, אבל כדאי תמיד לזכור זאת. זה מצב שבו יש לגברים בעיה עם היצר, והנשים משלמות את המחיר.