ב-24 בפברואר התממשו איומיה של רוסיה וצבאה פתח בקמפיין לוחמה משמעותי באוקראינה, תוך פלישה לשטחה הריבוני, במה שהוגדר כמעשה הלחימה הקונבנציונלי הנרחב מאז מלחמת העולם השנייה. כוחותיה הצליחו להשתלט על שטחים נרחבים באוקראינה ולהטיל מצור על הבירה קייב. בצד האוקראיני נצפה הרס תשתיות חסר-תקדים, אבדות כבדות בנפש לצד יצירת משבר פליטים חמור ואסון הומניטרי הנותנים אותותיהם באירופה ומשפיעים גם על מדינת ישראל. ההתגייסות הטוטלית של האומה ללחימה וההתנגדות של צבא אוקראינה, הכניסו אלמנט ההופך את הציפייה ל"מבצע בזק", ללוחמה מורכבת בהרבה.

המלחמה תוארה כנקודה בציר הזמן, המטלטלת את הסדר העולמי שלאחר מלחמת העולם השנייה ומחייבת חשיבה מחדש על אסטרטגיית ההגנה וארכיטקטורת הביטחון של האיחוד האירופי. היא הטילה סימן שאלה כבד על מחויבות המערב, בהובלת ארצות הברית, להגנת בני בריתו כמו גם על עמידות ברית נאט"ו במקרה של מתקפה דומה על אחת מחברותיה. זהו אירוע מורכב, שמחייב זהירות מצד כלל הצדדים האחראים בזירה הבין-לאומית, בפרט כאשר מעצמות מצוידות בנשק גרעיני מעורבות במרכז התמונה.

נשיא רוסיה ולדימיר פוטין (צילום: רויטרס)
הרובל חזרה לערכו מלפני המלחמה, הנשיא פוטין | צילום: רויטרס

הדבר משפיע גם על הכלכלה העולמית לאור הסנקציות חסרות התקדים שהטילו מדינות המערב על רוסיה, ההתנתקות מפרויקטים משותפים של אנרגיה עם רוסיה וכן, נוכח האפשרות שאירועים אלה יובילו לסחר הדרגתי של נפט במטבעות אחרים מלבד הדולר האמריקני. הדבר עלול להוביל להידרדרות משמעותית במנוף הבין-לאומי שמחזיקה בו ארצות הברית. הסנקציות על רוסיה לא רק שגרמו לצלילה בערך הרובל, שבינתיים חזר לרמתו טרום-המלחמה, אלא גם השפיעו כבומרנג על מחירי הנפט במדינות המערב, דבר שעלול להכביד על המשבר הכלכלי החמור בצפון אמריקה ובאירופה. יש לומר שהסנקציות החריפות הביאו את רוסיה למצב שנותר לה מעט מה להפסיד, ושהיא נדחקת לפינה; נשיא רוסיה פוטין כינה סנקציות אלה "הכרזת מלחמה".

בהקשר זה, חשוב לציין, ששימוש אגרסיבי בסנקציות בין-לאומיות נכשל כישלון חרוץ. זוהי "חרב פיפיות" שאיננה בולמת את רוסיה, אלא מדרבנת אותה לפעולה. בעבור רוסיה, היא כבר ניצחה במלחמה. זוהי איננה מלחמה על עתיד אוקראינה, אלא הרבה מעבר: המלחמה נועדה לשבש את הסטטוס קוו באירופה, לחולל שינוי עולמי רדיקלי ולהפוך את רוסיה למעצמה עולמית כבימי האימפריה הסובייטית.

הלקח הישראלי – השלכות ומסקנות בשטח

המלחמה באירופה מציבה בפני מדינת ישראל אתגרים ואף איומים משמעותיים, לצד הזדמנויות ייחודיות. אלו המסקנות שישראל צריכה לאמץ לעצמה:

מערכת היחסים מול רוסיה

למרות המחויבות המוסרית של ישראל לעמידה לצד אוכלוסיה אזרחית תחת מתקפה, ישראל צריכה לעמוד על האינטרסים שלה קודם. רוסיה נותרה מעצמה משמעותית ושחקן חשוב בזירה העולמית, בעל נוכחות אזורית שלא ניתן להתעלם ממנה, המתבטאת בתיאום מול רוסיה בנוגע לחופש הפעולה של צה"ל בסוריה במטרה לסכל מטרות איראניות וסוריות.

כחלק ממכלול השיקולים הישראליים, צריך לקחת בחשבון את שימור היחסים התקינים והקרובים עם מעצמה זו, ובפרט לאור האינטרסים שלה באזור, לצד האמל"ח המתקדם שברשותה שזמין לרכש מצד אויבי ישראל – כדוגמת מערכות להגנה אווירית או פצצות חודרות בונקר.

מערכת היחסים מול ארצות הברית

בכירים במחלקת המדינה האמריקנית הביעו את ציפייתם מכך שישראל תנקוט צד ותצטרף לסנקציות הבין-לאומיות נגד רוסיה ותשתתף בגינוי נגדה באו"ם. היכולת של ישראל להלך בין הטיפות ולהיות גורם מאחד בין המעצמות עומדת כאן במבחן.

ערכן של ערבויות בינלאומיות

הניסיון מוכיח שערבויותיהן של המדינות החתומות על מזכר בודפשט מ-1994 (ארצות הברית, רוסיה, ובריטניה), שהתחייבו לעצמאותה של אוקראינה והימנעות בשימוש בכוח צבאי נגדה, לא קיימו את ערבויותיהן. אוקראינה מצאה עצמה מתחננת להתערבות ביטחונית-צבאית בין-לאומית משמעותית, שלא הגיעה. במקומה העדיפו במערב לבחור בדרך הסנקציות הכלכליות כלפי רוסיה, לצד סיוע מודיעיני ואספקת אמצעי לחימה מסוימים.

נשיא צרפת מקרון ונשיא ארה"ב ביידן, פסגת נאט"ו (צילום: רויטרס)
ערבויות ביטחוניות התגלו כפריכות במיוחד, ארכיון | צילום: רויטרס

הלקח הברור עבור ישראל הוא שאין אף כוח בין-לאומי שיערוב לביטחונה וש"חוקי הג'ונגל" שרירים וקיימים גם במאה ה-21. בניגוד לתפיסת "קץ ההיסטוריה" ששלטה באליטות האקדמיות במערב עם תום המלחמה הקרה, מלחמה היא אקט תרבותי-אנושי שאינו צפוי להיעלם. מדינה שאיננה יכולה לערוב לביטחונה איננה יכולה להתקיים, ודאי במקרה של ישראל. לכן, עליה להתכונן בעצמה למערכה אפשרית מול איראן, שעלולה לכלול אופציה צבאית, תוך הנחת יסוד שמדינות אחרות לא יתערבו.

הזווית האיראנית

איראן יכולה להקיש מהמקרה האוקראיני שתי מסקנות עיקריות:

מבחינת גרעין, ברור שמדינות כאוקראינה ולוב, שוויתרו על תכניות ונשק גרעיני איבדו ערובה ביטחונית משמעותית, ואף מפתח לאבטחת האינטרסים הלאומיים. זה מחדד מבחינת איראן את הצורך בהאצת תכנית הגרעין.

המסקנה השנייה, היא ריפיון התגובה הבין-לאומית, המהווה "אור ירוק" להגברת תוקפנותה באזור בהיעדר "תג מחיר" מצד הקהילה הבין-לאומית מעבר לגינויים וסנקציות. בידיעה מראש שההשלכות שוליות עד זניחות, ה"קווים האדומים" של המערב התבררו כרפים וחיוורים, גם במקרה של מתקפת הנשק הכימי בח'וטה, סוריה ב-2013, וגם במקרה של המלחמה בין רוסיה לאוקראינה.

ישראל יכולה מצידה להקיש שאיראן תשקיע משאבים עצומים בשביל להשיג נשק גרעיני כמטרה העומדת בראש סדר העדיפויות הלאומי, דבר שיהווה נקודת אל-חזור אסטרטגית.

חיזוק הבריתות האיזוריות במזרח התיכון

אות הוא עבור מדינות ערב הסוניות המתונות, ובראשן סעודיה, בחרין ואיחוד האמירויות, שישראל עומדת כעוגן של יציבות ושמערכת היחסים איתה מובטחת ויציבה יותר מאשר ערבויות מצד ארצות הברית מחד, או רוסיה מאידך.

חלון הזדמנויות לשדרוג קשרי ישראל-סין

גישתה הייחודית של סין והמדיניות שנקטה כלפי הממשל במוסקווה כוללת הימנעות מתמיכה פומבית, כמו גם מגינוי מוצהר. עם זאת, סין, השומרת על יחסים קרובים עם בת בריתה, מנהלת בו-זמנית מערכת יחסים פתוחה עם מדינות אירופה והמערב, המספקת לה הזדמנות לבדל עצמה מפוטין ולהדגיש את הפערים העצומים מול רוסיה. מדיניות זו מאפשרת לצבור עוצמה ומעמד בין-לאומי, המאתגרים את ארצות הברית והמערב.

נשיא רוסיה ולדימיר פוטין ונשיא סין שי ג'ינפינג (צילום: Mikhail Svetlov/Getty Images)
בעלת ברית - אך מתבדלת מפוטין, ארכיון | צילום: Mikhail Svetlov/Getty Images

משכך, נדרשת לאלתר חשיבת עומק שתנתח את המאפיינים, והסיכונים הכרוכים בהידוק היחסים בין השתיים, בעיקר בהיבט הביטחוני, על כלל המשמעויות וההשלכות הכלכליות והצבאיות הכרוכות והקרנתם ביחסי ישראל-ארצות הברית.

חיזוק מעמדה העולמי של ישראל

ההישענות החלקית האירופית והאמריקאית על גז רוסי, לצד הטלת סנקציות כבדות, מציבה בפני ישראל הזדמנות חד-פעמית לחזק את יצוא הגז לאירופה ולעולם ממאגרי הגז בים התיכון. לצד זאת, ישראל ממצבת את מעמדה כמעצמה טכנולוגית-ביטחונית עולמית וכלכלית אזורית. לאור האירועים, הדבר מהווה מנוף מדיני ישראלי כלפי אירופה, היכול לשמש להצבת משוואות מדיניות בתמורה לסיוע אנרגטי וביטחוני.

חיזוק זהותה של ישראל כבית לאומי לעם היהודי

מדובר באירוע נרחב המחייב לקלוט עשרות אלפי עולים מאוקראינה, מרוסיה וממזרח אירופה, כמקום היחיד המבטיח את ביטחונם של יהודים ברחבי העולם. צעד זה יחזק את חוסנה הלאומי של ישראל, בדומה לאפקט המשנה לעלייה מברית המועצות בשנות ה-90.

חיזוק ההבנה להמשך התבססות על מודל "צבא העם"

מודל "צבא העם" מהווה תנאי לחוסן לאומי המאפשר גיוס המונים ועמידה איתנה בפני איום קיומי מכל סוג. הצבא העממי הוא עמוד תווך משמעותי בכל מדינת לאום, בהקשר החד-ערכי שבין הצבא והתרבות. עוצמת המוטיבציה של האזרח להשתתף במשימה הנעלה של הגנת המדינה היא בשיאה, זאת בהשוואה לצבאות מקצועיים. המלחמה באוקראינה ממחישה באופן מובהק את עוצמת ההתנגדות בשעה שצבא אוקראינה נשען על ההתגייסות האזרחית.

לוחמי צה"ל במהלך מבצע מעצרים ביהודה ושומרון (צילום: דובר צה"ל)
צבא עממי הוא תנאי להתמודדות עם מלחמות בהיקף הזה, כוחות צה"ל | צילום: דובר צה"ל

תפיסת "צבא השכירים" התגלתה כבלתי רלוונטית במלחמה הנוכחית באוקראינה. בשעה שמדינה נלחמת באויב גדול ממנה – אף מדינה באירופה לא התייצבה לצידה בסיוע מלחמתי של ממש. למעשה, הצורך של אוקראינה לעמוד לבדה, מעצים את העובדה שהיא נדרשה להתבסס על האזרחים.

עוד ממחישה המלחמה את הצורך במערך מילואים מאומן ומיומן, לא הרבה מעבר לכשירות בסיסית המאפשרת לפעול נכון מבחינה טקטית, ומבחינה אופרטיבית ליצור כמות ההופכת לאיכות. הצבא העממי הוא תנאי להתמודדות עם אתגרים מסוג זה, ומעבר, גם מהווה המודל הנכון למדינה דמוקרטית – מעצם העובדה כי העם הוא הצבא, והצבא הוא העם.

צמצום כוחות? בכלל לא בטוח שזה מהלך נכון

הפעלת הכוח הקלאסית של רוסיה מציבה את נאט"ו בנחיתות המעמידה במבחן את מגמת צמצום הכוחות בצה"ל.

עיון במאפייניה הפלישה הרוסית, מזמין בירור להנחות שהפכו למוסכמות במערב, ביחס לטבעה החדש של המלחמה במאה ה־21. תפיסה זו בוטאה בספרו "התועלת שבכוח" של הגנרל הבריטי רופרט סמית: "מלחמות לא קיימות עוד. עימותים, סכסוכים וקרבות מתחוללים ללא ספק בכל רחבי העולם... ומדינות עדיין מחזיקות בכוחות מזוינים כסמל לעוצמה. עם זאת, מלחמה כמושג התודעתי הכולל, מלחמה בשדה המערכה בין אנשים, מכונות וכלי נשק, מלחמה כאירוע מסיבי מכריע ביחסים בין-לאומיים - מלחמה כזו אינה קיימת עוד".

תפישה זו מתבטאת בדלדול בניין הכוח הצבאי באירופה ובכשירות הצבאות שם למלחמה. אך זאת, בניגוד מובהק לכושר המבצעי הקלאסי של רוסיה. נוצרה הנחה כי צבאות קטנים ועתירי קידמה טכנולוגית, לעומת מסה כמותית בצד הרוסי, לצד מערך יבשה מסורתי מפותח וארטילריה ואש רקטית משמעותית; התמקדות במבצעים מצומצמים וב"שמירה על השלום" במערב, לעומת שקידה על צבא רחב היקף בצד הרוסי, מה שמציב בנחיתות מובהקת את צבאות נאט"ו. רוסיה גם השקיעה משמעותית בבניית יכולות צבאיות מתקדמות – טילים על-קוליים, לוחמת סייבר ולוחמת תודעה, כקומה נוספת מעל הכוח המסורתי.

תגבור כוחות צה"ל בגבול הצפון (צילום: דוד כהן, פלאש 90, פלאש/90 )
לכמות ומאסה של כוחות יש חשיבות מכרעת, כוחות צה"ל | צילום: דוד כהן, פלאש 90, פלאש/90

בגישה זו, המתגלמת במלחמה באוקראינה, הרוסים החזירו את עולם המלחמה לקלאסיקה של מלחמות המאה ה־20, כשהוא מתוגבר בכל ממדי החדשנות הקיימים בצבאות המערב. מה שהתגלה עד כה בפער יחסי הכוחות בזירה, מציג את תפיסת בניין הכוח של צבאות המערב במלוא מערומיה. הפערים, לרעת צבאות נאט"ו, הם לא פחות מקריסת פרדיגמה.

צה"ל אמנם הצליח לא להיסחף במגמה האירופית, אך בחצי יובל האחרון עברו כוחות היבשה תהליך מתמשך של צמצום כמותי, בעיקר בהיקף המערך המשוריין ובכשירות המערכים הלוגיסטיים ביבשה. למרות זאת, בשיח הציבורי הישראלי עדיין נשמעים קולות מכיוונים שונים הקוראים לצמצום נוסף בסדר הכוחות של צה"ל, ואף לשינוי בשיטת גיוס החובה. האיום הרוסי בגבול אוקראינה מעניק, בהיבט זה, נקודת ייחוס חדשה לתמיכת התזה שגם בעידן החדש, רווי החידושים הטכנולוגיים, לא תם הצורך בכוח צבאי הנהנה בשדה הקרב מנוכחות יבשתית של מסה כמותית ממוכנת ומגוונת, יעילה ורחבת היקף.

>>> אלוף (במיל') גרשון הכהן הוא מפקד הגייס המטכ"לי לשעבר וכיום חבר תנועת הביטחוניסטים. תא"ל במיל' אמיר אביבי הוא סגן מבקר מערכת הביטחון לשעבר וכיום מנכ"ל תנועת הביטחוניסטים. המחקר בוצע בהובלת מחלקת המחקר של תנועת "הביטחוניסטים"