משה איבגי, רונן ביטי וכעת אלון קסטיאל – כולם עברייני מין מורשעים ואף אחד מהם לא השלים את עונשו ואת תקופת מאסרו עד תום. שלוש הפרשות האלו הן כולן מהתקופה האחרונה בלבד, ומיותר לציין שזכו להד ציבורי רחב בשל הדמויות המפורסמות ש"מככבות" בהן. בשלושת המקרים העדיפה ועדת השחרורים את טובת העבריינים המורשעים על פני טובתן של הנפגעות. בחלק מהמקרים הפרקליטות אף לא הגישה התנגדות לשחרור המוקדם. החדשות האחרונות הן שגם בפרשת קסטיאל, בפרקליטות נוטים שלא לערער על החלטת ועדת השחרורים. ההתנהלות הזו מעלה תהיות קשות וגם מחשבה מפחידה במיוחד – מה עם כל הפרשות בהן לא מככבים ידוענים וכאלו שכלל לא מגיעות לכותרות? האם ישנה מדיניות סלחנית במיוחד של המערכת כלפי עברייני מין מורשעים?
משה איבגי הורשע בלא פחות מחמישה סעיפים של מעשים מגונים והטרדה מינית כלפי ארבע נשים. הוא נידון ל-11 חודשי מאסר, אך שוחרר לאחר חמישה וחצי חודשים בלבד. עבור הלאה לרונן ביטי, עבריין מין נוסף, שהורשע במסגרת הסדר טיעון בביצוע מעשים מגונים ובהטרדה מינית של שבע נערות שהעריצו את בתו ונידון ל-20 חודשי מאסר – הוא שוחרר כעבור 9 חודשים בלבד. אלון קסטיאל הודה והורשע במסגרת הסדר טיעון בעבירות מין שביצע בארבע נשים – נגזרו עליו 4 שנים ותשעה חודשי מאסר, כעת הוא צפוי להשתחרר אחרי פחות מ-4 שנים.
בואו ננסה להיכנס רגע לנעליה של נערה או אישה בוגרת שעברה אירוע של תקיפה מינית, או אפילו אונס. אותה אישה צריכה לגייס כוחות נפשיים אדירים בכדי לעשות מעשה ולהגיש תלונה במשטרה, קל וחומר כאשר הגבר הינו אדם חזק, עשיר, מפורסם ואהוב ציבורית. אותה אישה יודעת היטב שמאותו הרגע היא תהפוך מושא לנאצות ולהקטנה ברשתות החברתיות, כפי שקורה כמעט לכל מתלוננת נגד אדם מפורסם. היא גם יודעת שיהיה עליה לשחזר את החוויות הטראומטיות ביותר שוב ושוב בעדותה במשטרה, ובחלק מהמקרים גם בבית המשפט.
חלק מהפרשות מסתיימות בעסקת טיעון בכדי למנוע מהמתלוננות את המעמד הזה – זה לא מונע מוועדת השחרורים להקל עוד יותר בעונש שנקבע במסגרת אותן עסקאות. אותן נשים אמיצות, שכבר יודעות מפרשות קודמות את אשר הולך להיות מנת חלקן, צופות כעת במתרחש ומסרבות להאמין שלאחר כל מסכת הייסורים הזאת, ועדת השחרורים בוחרת פעם אחר פעם במידת הרחמים - לא כלפיהן אלא כלפי התוקפים שלהן. בחלק מהמקרים הן נאלצות לראות כיצד הפרקליטות כלל לא נאבקת למענן ואפילו לא מתנגדת לשחרור המוקדם.
עכשיו בואו ננסה לדמיין לרגע מה עולה במחשבותיה של המותקפת הבאה – הרי אנחנו, גם בנעמת, קוראות כל העת וממשיכות לקרוא לנשים לאזור אומץ ולהתלונן בכדי להשיג צדק ולמנוע חוויות דומות מנשים נוספות. איך נוכל להסתכל בעיניים של האישה הבאה, שלאור כל המתואר כאן תחליט שלא להתלונן? האם באמת ניתן לשפוט החלטה שכזאת? כמובן שלא. בישראל של שנת 2022 זה לא מובן מאליו להתלונן על עבירות מין וצריך לומר את האמת – מובן לחלוטין למה נשים רבות מוותרות על ה"תענוג" מלכתחילה.
במקביל, היכן ההרתעה שהמדינה מבקשת לייצר אל מול עברייני מין עתידיים, כאשר ועדת השחרורים הופכת לוועדת "כל הקודם זוכה". יידע כל עבריין מין שגזר הדין הוא ממש לא סוף פסוק, אלא רק פתח להתמקחות שערורייתית ושבמקרים רבים הפרקליטות אפילו לא תעמוד על כך שגזר הדין ימוצה.
מדינת ישראל מחויבת להגן על נפגעות ונפגעי עבירה. לא יעלה על הדעת שגזר דין לא יהיה גזר דין, שעונש לא יהיה עונש. המקרים החריגים הופכים לשכיחים – מה שהיה שמור פעם למקרים ספציפיים ונדירים הפך פתאום לדבר שבשגרה. שחרור עברייני מין לפני שסיימו את תקופת מאסרם, ולעיתים עוד לפני שריצו אפילו מחצית מעונשם. נדרש חשבון נפש עמוק בפרקליטות ובוועדת השחרורים, זו חובתן לשלטון החוק בישראל - ויותר מכך לאותן נשים ולציבור בישראל בכלל.
>>> הכותבת היא יו"ר נעמ"ת