לא היו חסרות סיטואציות מביכות בלשכת ראש הממשלה בנט בשנה האחרונה. היצרים והמתיחויות בין הפלגים בלשכה הגיעו לרמת סכסוך כה גבוהה ומחצינה, שהתפקוד היום-יומי בה כבר נצרב, נחרך, הפך כמעט בלתי אפשרי לניהול ולוויסות. במרוצת שנים עשר החודשים האחרונים, היו לא מעט נקודות שיא ברמות האיבה, השנאה, ההכפשות והטונים הרמים - שלא קיבלו פומבי, אם בשל הקושי ב"הצלבת" הפרטים והבאתם לפרסום, ואם בשל העובדה שאותן נקודות שיא התרחשו בחדרי חדרים.
אבל אולי הדוגמה הכי מוחשית לסכסוכים הבלתי פוסקים היא העובדה ששני יועציו הבכירים של ראש הממשלה, שכבר הספיקו לעזוב (ותכף נסביר באמת מדוע), היועצת המדינית שמרית מאיר וראש הסגל טל גן צבי, לא החליפו מילה במשך חודשים ארוכים. יתרה מכך, השניים לא הגיעו באותו הזמן לאקווריום, החדר הפנימי במשרד ראש הממשלה שמשמש את רה"מ ויועציו הקרובים. יותר מזה, השניים הגיעו בימים נפרדים למשרד, לבל ייתקלו אחד בשנייה. איבה הדדית? גנון? הכול ביחד.
הדוגמה האחרונה היא רק המחשה עצובה למרקם הייחודי לרעה של הלשכה החשובה במדינה, שבה המחנות פגעו זה בזה באופן שיטתי, יום-יומי ומודע. לשכה שבשנה האחרונה מתנהלת כמו חבורה של בני 16 שפשוט לא יודעת להסתדר זה עם זה, כשכולם מוצפים במאבקי אגו, שליטה, תסביכי נחיתות ורמת רעילות שהייתה מעלה באש בדיקה טוקסיקולוגית במעבדה.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
למען הסר ספק, זה לא מאבק על ליבו וקרבתו של ראש הממשלה, אלא קרב על הרחקתו של האחר. אין כאן תחרות חיובית, אלא מוטיבציות שליליות שפשוט "דפקו לבנט את העסק", הגדרתו של גורם פוליטי הבקיא בסכסוכים בלשכה. כמעט כל הגורמים בסביבתו של ראש הממשלה היו מוכנים לפגוע בו, ובלבד שעל הדרך ייפגעו ויירמסו יועצים אחרים שאינם במחנה שלהם. זה היה האקלים השלט בלשכה, וראש הממשלה? הוא ידע ונמנע מלעשות מעשה במשך כמעט שנה, עצר עצמו מלדפוק על השולחן, ספק נתן הזדמנות אחר הזדמנות, ספק התעלם וקיווה שהזמן והמציאות המורכבת יגרמו ליועציו הקרובים להתעלות לגודל השעה. זה לא קרה. זאת גם הסיבה שצריך לומר את הדברים בצורה הכי ברורה: ראש הממשלה הוא האשם הראשון בבלגן העצום שהתפתח בלשכתו.
אבל קשה שלא להבחין שבחודש האחרון משהו בכל זאת השתנה. גל העזיבות בלשכת ראש הממשלה עוד רגע מאיים להחזיר מושג מעולם הקורונה ולהפוך אקספוננציאלי. זה התחיל ביועצת המדינית, שמרית מאיר, שהייתה האדם הקרוב ביותר לראש הממשלה בשנה האחרונה. הלוחשת על אוזנו, ליטרלי. בנט סמך עליה, האמין בה. גם היום הוא מגדיר אותה בפני אנשים שמשוחחים איתו עליה "ליגת על", הגם שלא כולם חיבבו אותה (יתרה מכך, רבים פיתחו אליה רגשות שנאה של ממש). אבל זה לא הסיפור. הסיפור הוא גם לא טל גן צבי, ראש הסגל לשעבר שצעד עם בנט 11 שנה, כולל במדבר הפוליטי. גם אותו בנט מעריך עד היום, מתקשה לשכוח לו את העשור האחרון, את חוכמתו ועצותיו, את היותו סוג של בן משפחה עבורו.
השבוע התווספה עזיבה נוספת, של היועצת האישית נעמי ששון. תפקידה בלשכה נגע בעיקר לעניינים פרוצדורליים: ניהול הלו"ז של ראש הממשלה, דאגה לענייניו האישיים ולסדר יומו. מעורבותה הייתה גדולה מכל אלה, גם היא מלווה את בנט שנים אחורה. עזיבה שלישית בתוך פחות מחודש. האם השלושה היו רק הקדימון? אכן. נדמה שהסכר נפרץ: בשבוע האחרון נפוצו שמועות על שלושה עוזבים נוספים אפשריים - דובר ראש הממשלה מתן סידי, מנהל לשכת ראש הממשלה איתי הרשקוביץ ויועצת הסיורים עדינה ברלין. עזיבתם של השלושה מוכחשת באופן נמרץ, ועדיין – כשאי אפשר להרוג לחלוטין שמועות, ייתכן שמשהו בהן בכל זאת נכון. ימים יגידו.
נחזור לשלושה שכן עזבו: מאיר, גן צבי וששון. בהיותם קרובים מאוד לראש הממשלה, בנט חלק להם שבחים מכאן ועד הודעה חדשה. התעלם לחלוטין מרעשי הרקע שהם היו מעורבים בהם, ברצותם או שלא. הוא פרגן להם, שיבח את עבודתם, וממש כמו לחייל שאתה די שמח שהשתחרר– איחל להם בהצלחה. זאת אולי הנקודה שהתפספסה במעט ברווחים שבין הכותרות שתיארו את העזיבות כ"קריסת הלשכה" ו"בריחה החוצה רגע לפני שהממשלה מתפרקת". האמת היא שאף אחת מהפרידות הללו לא הייתה חד צדדית. מכירים את הקלישאה שהוא לא התפטר ולא פוטר – אלא "התפוטר"? זאת בערך המילה הנכונה לתאר את מה שקרה, ואת מה שעוד עתיד לקרות בלשכה הזאת בשבועות הקרובים.
אחרי מספר שיחות עם גורמים פוליטיים ששוחחו בשבועות האחרונים עם ראש הממשלה, אפשר כבר לחדד שבנט קיבל החלטה לנצל את איומי העזיבה של אנשיו וכאבי הבטן שחשו – כדי לבצע "פריש מיש" בלשכתו. מכל המהלומות בחוץ – הקואליציה המקרטעת והנוטה ליפול, הנושא האיראני ומצעד הדגלים, הנושא שבאמת חדר את ראש הממשלה היה היצור המכרסם, התולעת בתוך לשכתו שהקריסה את מצב רוחו. הרעילות המתמשכת הזו בסופו של דבר נכנסה לו מתחת לעור, והצורך לחשוב למי להאמין ועל מי לסמוך הפך את שהותו בלשכה לגהנום.
באורח די מעניין, סיפור הלשכה המסוכסכת והעזיבות שבה חוזר במידת מה לספרו של בנט: "אקזיט", שם הוא מתאר טעויות ולקחים של מנכ"ל בניהול סטארט אפ. השבוע, כמעט במקרה, עיינתי בספר שוב. שימו לב למה שבנט תיאר כבר אז, כשהחברה שלו, "סאיוטה", נקלעה למשבר מזומנים חריף. "ביצענו שני מהלכי פיטורים שהובילו לצמצום מצבת העובדים בשני שליש. הלקח העיקרי מכל האירוע הוא לא לרמות את עצמכם. במשך תקופה לא קצרה 'עבדנו' על עצמנו במקום לראות את המציאות הקשה, העדפנו להתמכר לטבלאות אקסל עם תחזיות בלתי מציאותיות", סיפר. על זה נאמר: איך לנצח מגפה? הגרסה המוקדמת.
אבל זה לא נגמר שם, בנט הוסיף לתאר בספר כך: "קיימת נטייה טבעית אצל אנשים לדחות מטלות בלתי נעימות לאורך תקופה ארוכה מדי – באנגלית זה נקרא Procrastination. הדבר נכון במיוחד כאשר מדובר בפיטורי אדם שאינו מתפקד או כאשר צריך לבצע קיצוץ. על המנהל לזכור כל העת שאין מדובר במעשה בלתי מוסרי. להפך – מנהל שיידחה את הפיטורין ההכרחיים יגרום לסגירת החברה ולפגיעה בכלל העובדים במקום בחלקם. זהו מעשה פסול הנובע מפחדנות. אם מנהל לא מסוגל לבצע החלטות קשות, עדיף שימצא מקצוע אחר".
ראש הממשלה לא הצליח לבצע במשך כמעט שנה את מה שבנט הסופר המליץ לו. גם לא את מה שבנט המנכ"ל עשה. 11 חודשים לקחו לו לקבל החלטה לרענן את הלשכה, ו"לאפשר" למי ששוקל את דרכו, לצאת לדרכו. ממש כפי שבנט הסופר תיאר, במשך הרבה זמן הוא עבד על עצמו, סרב לראות את המציאות הקשה, ודחה מטלות לא נעימות. רגע לפני שהבין שאם לא יקבל החלטות קשות הוא עלול למצוא מקצוע אחר – ראש הממשלה התאפס על עצמו.
השבוע הוא מינה ראש סגל חדש, עו"ד עדן ביזמן. הוא מלווה את בנט עוד מתפקידו כשר החינוך. דווקא בתקופה רגישה כל כך, המינוי של ביזמן מעיד על כך שבנט סומך עליו ומאמין בכישוריו. הוא שדרג את מעמדה של הדוברת לתקשורת הזרה, קרן הג'יוף, והפך אותה ליועצת לעניינים בין-לאומיים. חלק מהסמכויות המדיניות יועברו לידי המל"ל, ועדיין – תפקידה צפוי להיות משמעותי, בטח על רקע ביקור הנשיא ביידן הקרב ובא.
לפני שבועיים סיפרתי באולפן של רפי רשף, שהעזיבות בלשכת ראש הממשלה מזכירות לי את הפרידה הראשונה מבת הזוג בימי נעוריי. "אני רוצה שניפרד", היא הטיחה בי. "יודעת מה? גם אני", השבתי, מלא באגו שמא ברגעים אלה אני נזרק בפעם הראשונה. מכל השיחות שעשיתי בשבוע האחרון, זה בערך מה שקרה גם במקרה של ראש הממשלה ויועציו הבכירים. בנט, כך נראה, אמר בעצם לאנשי לשכתו: "רוצים לעזוב? בבקשה, הנה הדלת", ואז קם ופתח אותה. הפעם לא כדי לנזוף באף אחד, אלא כדי להיפרד רשמית.