אני לא אשכח לעולם את הרגע שקמתי בבהלה ב-02:30 בלילה. אימא עמדה באמצע החדר: "קומו קומו, אח שלכם נהרג!". אני ירדתי במדרגות וראיתי מתנה עטופה ובלונים שמחכים לאוריאל, הרי יש לו יום הולדת והכנו הכול בשבילו. אבל דווקא באותו הלילה, אוריאל נהרג.
שם, הרחק בלבנון, הנשמה שלו עלתה לחגוג עם אלוהים והשאירה אותנו עם בור ענק. הייתי רק בן 12, עדיין לא הספקתי איתו כמעט כלום. הוא היה האח שהערצתי, שאהבתי לקפוץ עליו מאחורה וביחד היינו רצים בגינה הקטנה. עכשיו, כך הרגשתי, אני זה שצריך לסחוב אותו איתי בתוך הלב.
גדלתי לתוך ים של געגועים וזיכרונות שאת חלקם יצרתי לעצמי. אני זוכר שהייתי משחק בראש את המשחק "מה היה אם". מה היה אם אוריאל היה מגיע לבר מצווה? לטקס הסיום בבית הספר? למסע הכומתה? זה משחק אכזרי, כי לפעמים ממש הייתי בונה חלום מתוק וורוד, שהוא כאן ואימא ואבא שמחים, וכל הכאב נעלם, ובשנייה אחת הכול נגמר והחיים מכים בי.
כשהייתי בן 22 שמעתי שוב צעקה. שישי בצהריים, אני חייל משוחרר שחולם על ניו-זילנד ולהפציץ בפסיכומטרי ואימא שוב צועקת, הפעם אלירז. אני יורד שוב במדרגות. אני כבר לא ילד. כשהגעתי למדרגה האחרונה, הבטתי באימא והבנתי באותה שנייה שהשמיים נפלו.
אחי, אהובי, מחמד ליבי. אחי הגיבור, החבר הכי טוב. זה שהיה מציל אותי בכל פעם, זה שנלחם איתי בעזה, שנסע איתי באמצע הלילה לאילת לחלץ לב שבור של אח קטן, זה שלימד אותי לאהוב כל פינה בארץ, זה שאהב את החיים יותר מכל אדם שפגשתי בחיים.
אחי אלירז נהרג. החיים שוב מתנפצים, ואני צריך ללמוד מחדש לאסוף חתיכה-חתיכה, לחבר זיכרונות וריחות, להדביק חלומות שבורים.
"להיות אח שכול זה לשבור את הראש איך אתה מזכיר את האחים שלך בחתונה בלי להפוך את זה לאזכרה השנתית. זה להביט בעיניים של אימא ולהגיד לה שלבן הבכור שלך לא תקרא בשם של אחיך"
להיות אח שכול זה לשמוע את השם של אחיך נזרק ברחוב ולהחסיר פעימה. זה לבלוע את הרוק בכל פעם ששואלים אותך "כמה אחים יש לך"? זה לפגוש במקום הכי לא קשור, את זה שהיה איתו בקורס קצינים, את החובש שטיפל בו, או פתאום להיתקל בתור רנדומלי במודיע הנפגעים שדפק אצלך בדלת והודיע שהוא נהרג.
להיות אח שכול זה לשבור את הראש איך אתה מזכיר את האחים שלך בחתונה בלי להפוך את זה לאזכרה השנתית. זה להביט בעיניים של אימא ולהגיד לה שלבן הבכור שלך לא תקרא בשם של אחיך. מצד שני, זה גם המון הומר שחור. לצחוק על כל הדפיקות שהיו לו, על כל הדברים שהוא היה ממש גרוע בהם, להתגלגל מצחוק על הפדיחות שהוא עשה ואז להירגע ולהגיד 'רבאק, איך הוא לא כאן!'.
לפני חמש שנים הבנתי שאת הסיפורים האלה כמעט ולא שומעים, שאת התואר אח שכול אף אחד לא ממש יודע איך לאכול. הבנתי שאת המשפט "תהיה חזק בשביל ההורים", שמעו עוד אלפי אחים ואחיות, והגיע הזמן שנהיה חזקים גם בשביל עצמנו. שנרים את הראש ונצעק בקול כדי שכולם יידעו - איזה אחים משוגעים וחד-פעמיים היו לנו.
בשביל שהציבור הישראלי יכיר את כל הרגעים האלה, הקמנו את עמותת "האחים שלנו". שכולם יידעו על האחים והאחיות המדהימים שלנו, על החיים ועל המוות, על אהבה שלא תיגמר לעולם. בשנים האחרונות קיימנו אלפי מפגשים, הקמנו עשרות יוזמות, חיבקנו מאות אחים - כדי שהסיפור שלהם לא יישכח, כדי שתאהבו אותם קצת כמו שאנחנו אוהבים.
אני יודע, אחים שלי, שיגיע היום ואנחנו ניפגש, ואני אביא לכם מכות כל כך חזקות שתבכו. ואז נתחבק. נבכה ונצחק יחד. זה יהיה על כל השנים והגעגוע, על האהבה שלא נגמרה, על החלומות שלא הספקנו.
עד שיגיע היום הזה נשבעתי לא להפסיק לספר עליכם, אוריאל ואלירז, גיבורים שלי, שני המלאכים שלי.
עוד ניפגש. אני מבטיח.
>>> אליסף פרץ הוא אח של סגן אוריאל ז"ל ורס"ן אלירז ז"ל. אוריאל נהרג במארב בדרום לבנון בשנת 1998. אלירז נהרג בהיתקלות עם מחבלים ברצועת עזה בשנת 2010. בשנת 2017 חבר אליסף לנוי פרי, אחות של סמ"ר טל יפרח ז"ל, ויחד הקימו את עמותת "האחים שלנו" במטרה ליצור קהילה תומכת ומעצימה עבור אחים ואחיות במשפחת השכול הישראלית