מכירים את התחושה הנהדרת הזו של סוף החורף? הגשמים המבורכים שמאריכים עוד קצת את הירוק בטבע, הילדים בתחפושות הצבעוניות של פורים, ואנחנו המבוגרים כבר מתחילים להתכונן לפסח. בזמן שבשביל רובנו "הכנות לפסח" הן עניין שנע בין ניקיון תזזיתי של הבית, סגירת הזמנות משפחתיות או אפילו הזמנת כרטיסים לחו"ל (רגע לפני שיתחיל עוד גל של המגפה הבלתי נגמרת הזו), יש אנשים שבעבורם האביב המתקרב הוא הזדמנות לשקוע במשימה אחת: ניהול קרב משפטי נגד חוקי החמץ בישראל. אתם יודעים, כל אחד והמסורת שלו.
בשנים האחרונות אלו היו בתי החולים – בדיקות החמץ בכניסה והאיסור להכניס לחם אל שטח המרכזים הרפואיים הגיעו עד בג"ץ, שקבע כי צריך לשנות את הנהלים. בפועל, חייבים לומר, לא ראינו מסיבות קרואסונים ופיתות במחלקות הפנימיות, והמצב נשאר די דומה. עכשיו, החזית החילונית הלוחמת (כמה ארגונים קטנים אך קולניים) סימנה לעצמה מטרה חדשה: בסיסי צה"ל. "לא יעלה על הדעת שחיילים יצטרכו לשמור על כשרות וייאסר עליהם להביא אוכל מהבית", הם אומרים. "זוהי פגיעה חמורה בזכויות הפרט שלהם". הגדיל לעשות אחד מראשי הארגונים האלו, כשסיפר בעבר על כך שאכל חזיר בבית חולים, ושכנו הדתי במחלקה לא שם לב, כאילו זו דוגמה לאיזה דו-קיום יפה ולא התנהגות דוחה.
ללא צורך בבג"ץ: אנשים מכבדים את חבריהם
נדמה לי שאותם ארגונים, שיש לי יסוד סביר לפקפק במניעים הכביכול-הומניסטיים שלהם ולחשוד שהפעילות שלהם יותר קשורה לרצון לפגוע במסורת מאשר לדאוג לחירות, לא ממש יודעים עם מי יש להם עסק. יכול להיות שהם קצת מתבלבלים וחושבים שבסיסי צה"ל הם אזור ניטרלי שבני אדם מזדמנים עוברים בו, כמו איזה שדה תעופה או קניון ענק במדינה זרה. אנחנו מדברים על צה"ל שלנו, על אחד מאותם מקומות יחידים בחברה הישראלית שבו הרקע השונה של בני אדם לא מהווה נקודת פתיחה לשיח מפלג וקרבות (וירטואליים ואמיתיים), אלא דווקא בסיס להבנה ודיאלוג.
אני מנסה לדמיין אוהל של חיילי גולני באמצע שבוע אימונים, שמן הסתם יושבים בו דתיים וחילוניים, מסורתיים וכאלו שבכלל לא יהודים – האם יש סיכוי שמישהו יחליט בפסח שהוא מביא מהבית פיתות או בגטים כשהוא יודע מה המשמעות של זה עבור חלק מחבריו למחלקה? מה פתאום. ממש כפי שאין חוק האסור על מכוניות לנסוע ביום כיפור ובכל זאת הכבישים ריקים לגמרי (גם במעוזים חילוניים), כך אין צורך בפקודת חמץ מיוחדת כדי שבתוך הצבא, בטח ובטח ביחידות השדה, אנשים ישמרו על כבוד מינימלי לחבריהם ולמסורת.
"בית המשפט לא יכול להתעסק עם רגש ולא יכול לכמת מסורת. הוא מבין מושגים כמו 'אסור' ו'מותר', ואם תרצו גם 'מידתי' ו'סביר'. השופטים טועים לחשוב שאפשר להתמודד עם העניין בפסיקות משפטיות"
מבחינתי, זה בדיוק לב העניין. צעירים ישראלים לא בוחרים לבלות שלוש שנים מחייהם בצבא – הם הולכים לשם כי הם יודעים שזהו המחיר שאנחנו צריכים לשלם בשביל לקיים כאן את המדינה היהודית. הם גם מבינים שהמחיר הזה כולל פשרות – כמו ששבת בבסיס צה"ל, ועל זאת יעיד כל חייל דתי בכל זמן, אינה חוויה שדומה לשבת בסביבה הלכתית, כך פסח בצבא ההגנה לישראל (אנחנו מדברים על שבוע אחד בשנה) לא יכול להיות סניף של אבולעפיה. החיילים מבינים את זה, ההורים שלהם מבינים את זה, ואתם יודעים מה – אפילו החיילים הדרוזים שמשרתים יחד באותם בסיסים ומוצבים מבינים את זה. אז מדוע בית המשפט לא מבין את זה?
מפני שבדומה לאותם ארגונים (שאגב, לא ראיתי שסוחפים אחריהם ציבור שלם – אלו תמיד אותם פרצופים מודאגים), בית המשפט לא יכול להתעסק עם רגש ולא יכול לכמת מסורת. הוא מבין מושגים כמו "אסור" ו"מותר", ואם תרצו גם "מידתי" ו"סביר", הוא מנהל שיח של זכויות וחובות. לשופטים המכובדים אין באמת כלים כדי להבין את הקשר והיחסים שנוצרים בין החיילים או להתערב בהם, והם טועים לחשוב שאפשר להתמודד עם העניין בפסיקות משפטיות.
אני מאמין שאפשר וצריך לחשוב מחדש על כל מיני חוקים והחלטות שהתקבלו כאן לפני עשרות שנים ועדיין מסדירים את יחסי הדת והמדינה בישראל. לא כל פקודה של צה"ל או הוראה של משרד הפנים היא קדושה. עם זאת, להתחיל דווקא בנושא הזה, היכן שאפשר בקלות להכשיל שומרי מסורת? זו לא בחירה מקרית.
האיסור על אכילת חמץ בפסח לא קשור לאוכל, לא לפקודות המטכ"ל ואפילו לא לזכויות פרטיות (שממילא מצומצמת יותר בתוך המערכת הצבאית). הוא קשור למושגים הבסיסיים שמגדירים אותנו כחברה – ערבות הדדית, יכולת לקיים שיח וכמובן גם על שמירת מסורת הדורות. למזלנו, מה שהחזיק מעמד מאות רבות של שנים יעבור גם את הסערה הזאת. בקלות.