השאלה שנשאלה בנוגע למשבר במזרח אירופה לא הייתה אם תהיה מתקפה, אלא היקף הפלישה הרוסית לשטח אוקראינה. כמה סימבולי היה הדיון בוועדת הביטחון שנערך במינכן בסוף השבוע האחרון. זו אותה מינכן שב-1938 השתקפה ממנה אוזלת היד של כוחות המוסר העולמיים.
מלחמה באירופה - סיקור N12:
- דיווח באוקראינה: חיילים רוסים חדרו לאזור קייב
- פוטין הודיע: "מתחילים במבצע פלישה לאוקראינה"
- לפיד: "ישראל מגנה את המתקפה הרוסית על אוקראינה"
- תיעוד מאוקראינה: מטוס רוסי מופל ומתפוצץ
- בעולם מגנים את רוסיה: "פוטין בחר במלחמה"
- כלכלה: הנפט מזנק, הבורסה במוסקווה קורסת
התסריט, עד עתה, כבר בעל קווי דמיון למה שקרה בשנת 2008 בגאורגיה. גם אז הרוסים איימו, גם אז העולם עקב בדאגה, לפרוטוקול בלבד, ואיים - שוב, לפרוטוקול בלבד. פוטין, גם אם הנשיא בפועל היה דמיטרי מדבדב, עשה בדיוק את מה שהוא רצה: פלש לשני המחוזות הבדלניים, אבחזיה ודרום אוסטיה. עד היום הרוסים שולטים ב-20 אחוזים מהשטח. בתום סכסוך בן חודשיים ניצחו הרוסים בבירור, בעוד וושינגטון, נאט"ו והמערב כולו השקיפו מהצד ותרמו למאמץ המלחמתי את מה שהם מצטיינים בו - דיבורים. גם במקרה הנוכחי של אוקראינה, מקרון ושאר מנהיגי המערב דיברו הרבה, אך עשו מעט.
המתקפה הרוסית המתנהלת עדיין לא מסמנת מה צפוי להיות היקף ההשתלטות שאליו מכוון פוטין. בהינתן התנגדות אוקראינית, צריך לשאול אם לרוסיה יש היכולת להשתלט על שטח כה גדול כמו אוקראינה. צריך לזכור, שטחה של אוקראינה גדול אפילו משטחה של עירק. רוסיה תיאלץ להשקיע הרבה משאבים, צבאיים וכלכליים, כדי לשלוט בכוח הזרוע בשטח כזה.
צריך גם לבחון מה תהיה תגובת האוכלוסייה ברוסיה על סנקציות החריפות מהמערב, או עוצמת התגובה האוקראינית על הפלישה הרוסית. ככל שההתנגדות האוקראינית תהיה חזקה יותר ומספר הקורבנות הרוסים יעלה, כך גם תתגבר היד הקשה שינקטו הרוסים נגד הצבא - ונגד העם האוקראיני. דוגמה להתנהלות כזאת ניתן לראות בפלישה הסובייטית לאפגניסטן.
שני המשתנים האלו יכולים להכריע את היקף ההשתלטות של רוסיה על אוקראינה.
דרוש קול ברור מישראל
מהריאיון שהעניק הבוקר השגריר הישראלי בקייב לגלי צה"ל, דומה כי בירושלים הופתעו מהמהלך הנרחב של פוטין, גם אם צוות השגרירות היגר מערבה עוד לפני פרוץ הקרבות.
המצב באוקראינה ותגובת המערב צריכים להדאיג את ישראל. כולנו זוכרים את אוזלת היד של אובמה מול אסד בסוגיית הנשק הכימי בסוריה, באוגוסט 2013. גם זה השפיע על המדיניות הרוסית. הדברים דומים גם לגבי אוקראינה היום: אין ספק שהנסיגה המביכה של ארצות הברית מאפגניסטן חיזקה את ההחלטה של רוסיה לפלוש לאוקראינה. כגודל הנסיגה האמריקנית, כך גודל הפלישה הרוסית.
היו כאלה שהשתעשעו ברעיון שביידן "יחזיר את ארצות הברית לימיה הגדולים", אחרי שימנע בהצהרות ובאיומים שלו פלישה רוסית לאוקראינה. סלחו לי, זה פשוט לא להכיר את נשיא ברית המועצות - סליחה, רוסיה - ולדימיר פוטין. היועצים שכחו להגיד לביידן שהמלחמה הקרה עברה מזרחה: הסינים, כן אלה הקטנים בעידן סטלין, הפכו ליורשים הפוטנציאליים של ארצות הברית כמעצמה המובילה. פוטין, עם כלכלה מקרטעת ותל"ג מוגבל, יודע איך נשארים בתמונה כמעצמה: מערערים את הסדר העולמי בחצר האחורית שלו. פוטין ניצל את חולשת ארצות הברית כדי להכתיב מציאות ולהחזיר את אוקראינה ובלארוס לחיקו. הציבור הרוסי ממילא רואה בהן ישות אחת, מסיבות היסטוריות ותרבותיות. לך תסביר להם, ולפוטין, שיש דבר כזה שנקרא "מדינה עצמאית".
ישראל, מצידה, היא לא מעצמה עולמית, אבל היא בהחלט מדינה עם בשורה ומסר ערכי. ישראל יודעת שהיא לא מהאו"ם, ובעבר ידעה לנווט היטב במשבר של קוסובו, בשנת 1999, ולשמר שגריר בסרביה. אז ידענו להיות לצד נאט"ו, וגם הפעם המסר הישראלי צריך להיות ברור. הרוסים בעבר ידעו להצביע נגדנו באו"ם, אך גם לשתף פעולה עם ישראל בסוגיה האירנית. אין סיבה שהפעם המצב יהיה שונה, כך או כך המצב בווינה יותיר אותנו עם הסכם רע ואירן סף-גרעינית.
המשבר באוקראינה, כמו זה בגאורגיה בעבר, מוכיח לנו דבר אחד: ישראל חייבת לסמוך על עצמה ורק על עצמה. בהתחשב בעובדה שהסדר העולמי עובר שינויים, ושבעלת הבית הבאה יכולה להיות סין, הנה אזהרה לעתיד: השתלטות סינית על טאיוואן היא לא שאלה של אם, אלא של מתי.