משהו קורה בחברה הישראלית. בחסות הרצון להתמודד עם הקורונה, הולכים ומיטשטשים הגבולות המוסריים של חיי כולנו. כמו הצפרדע שלא שמה לב שהמים סביבה הולכים ומתחממים עד שזה מאוחר מדי, כך גם אנחנו לא שמים לב לשינויים עדינים, קטנים מכדי שנשים לב לתחושת הסחף והשקיעה, המפוררים את עמודי התווך שלנו כחברה דמוקרטית.
הערה קטנה אך חשובה: זהו אינו טור דעה בעד או נגד חיסונים. זהו טור המנסה לבחון מה עשתה הדילמה הזאת לחברה שלנו.
לפני כמה שבועות התפרסמה איזו ידיעה קטנה, שלמרות שוליותה מגלמת בתוכה תהליך שמתרחש בתוכנו, החושף עד כמה כבר רותחים המים סביבנו ועד כמה עלינו להתעורר ולשית ליבנו אלינו בטרם יהיה מאוחר מדי.
אמר מי שאמר: "מורה שלא התחסן, לא ראוי להיות מחנך". מין קביעה שמצמצמת מהות שלמה של אדם להחלטה אחת ויחידה בחייו. ההחלטה הזו - לא להתחסן - כל כך נוראית בעיניו של מישהו, שהיא הופכת אדם רגיל לאדם לא ראוי, ללא תלות בשום היבט אחר של חייו.
אנשים נורמטיביים
קחו לדוגמה את ערן, בן 35, עשה שנת שירות בתנועת נוער, שירת בסיירת נח"ל. אחרי הצבא הדריך בפרויקט "תגלית", ואז טיול במזרח. סיים תואר ראשון בלימודי מזרח-תיכון ומדעי המדינה, רצה להיות מורה לאזרחות. מחנך כיתות ח'. הוא מראה לתלמידים את הקליפ של "Goodbye Blue Sky" כשהוא מלמד על מלחמת העולם השנייה ומספר להם על וגנר. ערן באמת מאמין שהכול מתחיל בחינוך. בשיעורי אזרחות הוא מלמד דמוקרטיה, זהות לאומית, חובה אזרחית וגם על הרשות להטיל ספק, על הסיכון בלחץ חברתי, על "דגל שחור" ו-"פקודה בלתי-חוקית בעליל".
בשנה שעברה ערן הרגיש בלבול וחוסר ודאות. יש לו אחות בטקסס שאומרת לו כבר הרבה זמן ששם "החיים כרגיל". "יש פה קורונה", אמרה. "אבל ממשיכים בחיים". הוא התחיל לבדוק, לקרוא ולהקשיב. את הספקנות אותה הוא מלמד יישם בקריאת מאמרים, בהקשבה למומחים שהתקשורת לעגה להם, בתהייה על ההשתקה.
כשהגיעו החיסונים, ערן התלבט. רצה לחכות שיתחסנו קצת, לוודא שזה בטוח. הוא חשש מהבהילות ומהלחץ בהם נעשים הדברים. אין לו בעיה עם חיסונים בדרך כלל, אבל אז נולד התו הירוק, ולזה הוא כבר לא היה יכול להסכים. ערן החליט לא להתחסן נגד קורונה.
הוא מקפיד על כללים. מסכה, בדיקות. לא מעורר מהומות - אבל לא מוכן לאפליה שבעיניו היא לא מוצדקת. ואז...זהו. ערן לא ראוי יותר להיות מחנך. רק מחנך? לפי השיח ברשתות ה"חברתיות", ערן לא ראוי נקודה. לא ראוי כאדם.
"גילינו את החיה שנמצאת בתוכנו - והקורונה נתנה לה דרור"
זה לא רק ערן. בשיח הנוכחי, אלו שטוענים שזכותו של ערן לא להתחסן הם גרועים בדיוק כמוהו. אפילו אם הם עצמם מחוסנים ולא תומכים בעמדתו של ערן, אבל רק חושבים שזו זכות שצריך לאפשר לאדם. הם ב"צד של הרעים" - כי הם תומכים באנשים לא ראויים כמו ערן.
לא ראויים לחיות בקרבנו
אין מטרתנו להביא נימוקים אפידימיולוגים לכאן או לכאן, אלא להדגיש את חוסר האיזון הערכי הקיצוני אליו הגענו. הרי ברור שאדם לא מחוסן אינו מסוכן "סתם ככה". הבחירה של אדם לא להתחסן אינה מייצרת בעצמה סכנה ישירה לאחרים: גם בשיאי המגפה, 99.5% ויותר מהלא-מחוסנים כלל אינם נושאים את הנגיף. רק חלק מהאנשים שנושאים את הנגיף עשויים להיות מדבקים. גם במקרה והם מדבקים, הנדבקים על פי רוב (מוחלט) הם אלו שנהנים מההגנה שנותן להם החיסון נגד מחלה קשה. כך, הסיכון הנשקף מלא-מחוסנים הוא קטן יותר מסכנות רבות שאנשים אדישים לקיומן. עם זאת, הפכה ה"עבירה" של אי-ההתחסנות לחמורה שבקוד המוסרי.
נראה שחוסר האונים והחרדה אל מול גלי המגפה מתועלים לתסכול וזעם נגד הלא-מתחסנים. בין אם בכוונת מכוון של קובעי המדיניות ובין אם מתוך חיפוש "אשם" של ציבור מותש, נבחר "שעיר לעזאזל" עליו אפשר לתלות את היעדר החזרה לשגרה ואת נזקיו של הנגיף. אין זה משנה עד כמה, אם בכלל, יש לכך סימוכין מדעיים - הסוסים יצאו מהאורווה בשעטה.
התפיסה הציבורית כלפי הלא-מחוסנים הידרדרה עד כדי כך שאי-ההתחסנות הושוותה לבגידה, לסיוע לאויב בזמן מלחמה - אחת משתי העבירות היחידות במדינת ישראל שדינה מוות. ידוע לכל מה היא העבירה השנייה ברשימה הזאת. הלא-מחוסנים הוגדרו בשלל תארים, מ"פצצה מתקתקת", "יורה בתת-מקלע" עד "לא ראוי". הם לא ראויים לחיות עם כולנו. הם לא ראויים לעבוד, אפילו לא לקבל דמי אבטלה: אנשים שפוטרו בגלל עבירות פליליות חמורות ממשיכים לקבל דמי אבטלה. אבל מי שלא התחסן? שירעב. למי אכפת, יש למרר את חייו. יש להטיל עליהם מסים חדשים כדי שישלמו את העול אותו הם מטילים על החברה, מסים שאף אחד עד כה לא חשב להטיל על מעשנים, מכורים לסמים או מטופלים שמצבם התדרדר כי לא נטלו את הטיפול הנדרש להם.
אנחנו נמצאים כבר מעבר לדה-לגיטימציה של פעולת אי-ההתחסנות, אנחנו באזור הדה-הומניזציה: הפחתת ערכו של אדם שבחר לא להתחסן עד לרמה שהופכת אותו לפחות אנושי. אם הוא לא שווה בחברה בני האדם, גם החוקים האנושיים לא חלים עליו, ואז נוצרת לגיטימציה להרחיק, לבזות, לפגוע - כי זה בסדר. הם לא התחסנו, הם לא כמוני וכמוך. הם "לא ראויים". הם לא בני אדם כמונו. נשמע מוכר? האם זאת מציאות שאנחנו מוכנים לחיות בה?
כשמישהו מדבר על "תהליכים", מהסים אותו בבושת פנים - "אסור להשוות". אז סליחה - לא רק שמותר, חובה. תהליכים.
בדרך לשבר ציבורי
תשכחו לרגע מההשוואה שעולה ישר לראש, ותחשבו על דמוקרטיות שהידרדרו לדיקטטורה - אף אחד לא שולח לאזרחים מייל שכותרתו: "ממחר בבוקר אנחנו הופכים לדיקטטורה". דמוקרטיה ננגסת באיטיות, ורק בסוף המסלול מתרחשת הקריסה. דבר מוביל לדבר. זה לוקח שנים של שחיקה מוסרית, התדרדרות וריקבון ערכי. צריך להניח את היסודות לתהליך הזה. בדרך כלל, האוכלוסייה לא מתרגשת וגועשת בגלל הנגיסות הקטנות בתחילת הדרך, או בהמשכה - עד שנהיה מאוחר מדי.
חשוב שנבחן את הדרדור המוסרי והדמוקרטי: הסתה -צ'ק, שנאה - צ'ק, הדרה - צ'ק, חוקים מפלים - אנחנו ממש בתוך זה כרגע, ואפילו על הרחקה פיזית לאזורי ספר כבר היו הצעות של כמה ליצני חצר, ואוי לבושה - של כמה אקדמאים בכירים. אולי זה בגלל שהחמצן שם דליל, במגדל השן.
אנחנו בדרך לשבר ציבורי שממנו לא ניתן יהיה להתאושש. למה שגבר ישרת 20 שנה במילואים במדינה שבה הוא לא יכול לקחת את ילדיו לבריכה? למה שאישה תשלם מסים במדינה שבה היא לא יכולה להשתתף בחתונה? למה שמורה ימשיך להיות מורה אחרי שהוטל בו שהוא לא ראוי להיות מחנך?
יש הטוענים שהנגיף מסוכן ביותר, יש הטוענים שפחות, אך הנגיף בוודאי אינו מהווה איום קיומי על מדינת ישראל. האיום הקיומי הוא זה המרחף מעל המרקם החברתי שלנו ועתידנו כדמוקרטיה נאורה, לאור מה שאנו מגלים על עצמנו, על אחינו ועל שכנינו, בזמן שניסינו להתמודד עם משבר הקורונה. כיצד הטשטשה הראייה המוסרית, כיצד זנחנו עקרונות בסיסיים של כבוד האדם - וזהו גילוי מביש ומבעית. גילינו את החיה, כמו שאמר פרויד, שנמצאת בתוכנו - והקורונה נתנה לה דרור. זהו הזמן, אולי הרגעים האחרונים, בהם נוכל למקד מחדש את הראייה החברתית שלנו, כדי שנוכל להסתכל במראה לא להתבייש. כי מה שנשקף מהמראה הזאת כרגע הוא באמת לא ראוי. הכי לא ראוי.
המגפה תחלוף בסוף, אבל מה יישאר מאיתנו?
>>> פרופ' אסא כשר הוא פילוסוף, מומחה לאתיקה מקצועית, חתן פרס ישראל ומחבר הקוד האתי של צה"ל, חבר במועצת החירום הציבורית למשבר הקורונה
>>> ד"ר אביב שגב הוא פסיכיאטר, לשעבר מנהל המחלקה לפסיכיאטריה דחופה במרכז לבריאות הנפש ומרצה בחוג לפסיכיאטריה באוניברסיטת תל אביב, חבר במועצת החירום הציבורית למשבר הקורונה