בשירם המפורסם 'המנצח לוקח הכול', להקת "אבבא" שרה: "אינני רוצה לדבר על מה שעברנו. למרות שזה כואב, עכשיו זה היסטוריה רחוקה". בפרפרזה, בתחילתה של שנה אזרחית חדשה ובאיבו של גל הדבקה חדש, מטרת המאמר הנוכחי אינה להתדיין שוב על מדיניות ההתמודדות עם מגפת הקורונה בשנתיים האחרונות, אלא לדבר על השנתיים הקרובות - ועשרים השנים הבאות.
מרגע שהתברר שווריאנט 'אומיקרון' מדביק מחוסנים ולא-מחוסנים בדיוק באותו השיעור, כפי שניתן בקלות לראות מנתוני לוח הבקרה של משרד הבריאות, הדרך להתמודד עם הגל הנוכחי היא באמצעות כללי הגנה אוניברסליים, שצריכים לחול על כולם, ללא קשר לסטטוס ההתחסנות שלהם. לפיכך, יש לבטל לאלתר את התו הירוק. לא רק שאין לו בשלב הזה צידוק רפואי ואפידמיולוגי, אלא שהוא אף מכשיל את הציבור, שכן הוא יוצר תחושת מוגנת כוזבת. בעת הזו, התו הירוק עלול, אם כך, לפגוע בבריאות הציבור.
שיח ציבורי הולך ומקצין
הנה, דווקא כשהמציאות האפידיולוגית הופכת במידה מסוימת חד-משמעית יותר – השיח הציבורי נגד הלא-מחוסנים מקצין, וכעת כמו מותר לומר עליהם כל סוג של השמצה והכפשה. אם יטען מאן דהוא שהלא-מחוסנים נמצאים בסכנה גדולה יותר למחלה קשה – זוהי סיבה להשמצות בוטות מהסוג הזה? האם אי פעם הותר והתאפשר שיח כזה כלפי אנשים הנמצאים, מבחירה או שלא מבחירה, בסיכון בריאותי עודף – דוגמת אנשים בעודף משקל, או רוכבים על אופנועי שטח, או מעשנים? קבוצת ה'לא-מחוסנים', ההולכת וגדלה מרגע לרגע, כוללת מיליונים רבים של אזרחים ואזרחיות אשר בחרו שלא להתחסן בראשונה או בשנייה או בשלישית, מסיבותיהם; היא גם כוללת מחלימים אשר אינם מעוניינים, מסיבותיהם, להתחסן כנגד מחלה שבה כבר חלו. איך הגענו למצב בו לגיטימי לכנות את כל הציבור הענק הזה בשמות גנאי, ולהציע – בריש גלי – להתעמר בו במכוון.
מה קורה כעת לחברה שלנו? ומדוע לא נשאלת, ולו לרגע, השאלה מדוע יש מיליונים רבים של אנשים בקבוצה זו, שרק הולכת לגדלה מגל לגל ומחיסון לחיסון? מדוע לא דנים – לא בתקשורת, ולא בפורומים מקצועיים - במשמעות של המספר העצום הזה של 'לא-מחוסנים' לגבי המדיניות באופן כללי ולגבי הרציונל מאחורי קמפיין החיסונים באופן פרטני? השאלות הללו הן קשות, והתשובות עליהן צפויות להיות מורכבות ואולי גם לא נעימות – אך הן חייבות להישאל.
לא פחות חמור מכך הוא מה שמתרחש כעת במערכת החינוך. בשבוע האחרון אנחנו נוכחים שהזכות הבסיסית ללימודים – המעוגנת מאז קום המדינה תחת 'חוק חינוך חובה' - נמנעת מילדים בשל סטטוס ההתחסנות שלהם, וזה כשחבריהם המחוסנים יכולים ללמוד כרגיל. מדובר על אפליה בוטה, שלא ניתן לתקף אותה. יש להפסיק את המדיניות הזו לאלתר.
לשמור על צביון האנושי
אני קוראת לאחיי, הרופאים והרופאות, להזדעק כנגד מדיניות הבידודים המפלה הזו, שאין היגיון אפידמיולוגי מאחוריה. כבר הוכח, בדרך הקשה והכואבת, שבידוד ילדים באופן הזה פוגע באופן אנוש בבריאותם הנפשית. בשבועת הרופא נשבענו 'לשמור אמונים לאדם שמאמין בכם'. עיני הורי וילדי ישראל נשואות אלינו, הרופאים, בציפייה לעצור את המדיניות הזו, שגובה מחירים כבדים בבריאותם הגופנית והנפשית וברווחתם של ילדי ישראל.
אינני מבינה מדוע נפקד קולם גם של אנשי המדע בדיון הנוכחי. המדע הרי אמור להתבסס על היגיון, שכל ישר, עקביות. כל אלו לא מתקיימים לגבי מדיניות הבידודים הדיפרנציאלית של ילדי ישראל בעת הזו. אנא – השמיעו את קולכם, הדבר הוא בנפשנו.
מציאות החיים שלנו - בעת עליית גל, 'בין גלים', ובכל עת -צריכה להיות הגיונית, הוגנת ועקבית בתוך עצמה. כל אלו אינם מתקיימים כעת. אני קוראת לכל מי הדבר חורה לו - מחוסנים ארבע פעמים, לא-מחוסנים כלל, מחוסנים בשתי זריקות שחלפה חצי שנה מאז החיסון השני וגם כאלו שלא, 'מנועי חיסון', מחוסנים בשלישית שטרם חלפו 12 שבועות מאז חוסנו וגם אלו שכן, מחלימים – בקיצור, לכל ישראלי וישראלית שרוצה לשמור על הצביון האנושי של החברה שלנו, להתנגד לשיח רעיל ולאפליה מכל סוג שהוא.
הגיעה עת שינוי. הגיעה עת החזרה לחיים מאוזנים, הגיוניים, חומלים. הגיעה העת לחזור למדיניות שבה לא מפרידים בין אזרחים, שלא מדירים אזרחיות, שלא מונעים חינוך מילדים. ההחלטה היא בידינו, והזמן הוא עכשיו.
>>> ד"ר רעיה ליבוביץ היא מנהלת המכון האונקולוגי בבית חולים 'שמיר' וחברת סגל בכיר בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל-אביב. היא חברה בקבוצת הרופאים 'אפשר גם אחרת', המציעה דרך התמודדות חלופית עם מגפת הקורונה. הדברים המובעים בכתבה הם דעתה האישית בלבד.