זה לא שלא ידענו שהטלפונים החכמים שלנו הם מכשירי ריגול ניידים, וששביל פירורי הלחם הדיגיטלי שאנחנו משאירים אחרינו יכול לשמש נגדנו. ובכל זאת, הגילויים בנוגע לשימושים במערכת "פגסוס" של חברת NSO על ידי משטרת ישראל - כדי לעקוב אחר ראשי רשויות ומפגינים, וסתם כדי לבצע "מסעות דיג" ולחפש חשודים – צריכים להרעיד את אמות הסיפים. אם יש צורך בכך, נזכיר: שימוש במערכת פגסוס הוא הדבר הכי קרוב לחדירה למוח ולנפש שלנו. הוא מאפשר להוציא הכול מתוך הטלפון: מיילים, תכתובות וואטסאפ, רשתות חברתיות, תמונות, מיקום, מסמכים ופתקים, מטא-דאטה. אנחנו נוהגים לחשוב שממילא ענקיות הטכנולוגיה יודעות עלינו הכל ושממילא אין לנו מה להסתיר. אבל חייבים לזכור שההשפעה של מידע שהמשטרה אוספת עלינו היא עצומה, כי המידע הזה הופך אחר כך לראיות שמובילות לחקירה, למעצרים, לעונשים.
זה לא שלא ידענו גם שמערכת "פגסוס" הפכה להיות מתנת ידידות שמדינת ישראל נתנה לדיקטטורות ולסמי-דמוקרטיות בעולם, וידענו אפילו שמשתמשים בה בשטחים. אבל החשיפה היום (שלישי) הביאה לנו את המדרון החלקלק ישר אל הפרצוף: כשמשתמשים בטכנולוגיית איסוף פוגענית – זה עניין של זמן עד שישתמשו בה נגדנו, אזרחי ישראל. יותר מזה, כשמשתמשים באופן לא חוקי בטכנולוגיה כדי "להילחם בפשיעה חמורה", בסוף משתמשים בה נגד מפגינים ויריבים פוליטיים.
הפרטים המלאים עוד צריכים להתברר, והשר לביטחון פנים עמר בר-לב מיהר להודיע כי מבירור שערך "אין פרקטיקה של מעקב וחדירה למכשירים סלולריים ללא אישור שופט". עם זאת, באותה נשימה הוסיף כי "בכוונתו לוודא כי לא מתבצע שום עיגול פינות בנושא NSO". בהיבט המשפטי, שימוש במערכת כמו פגסוס לצרכי אכיפת חוק, בלי לקבל צו של בית משפט, הוא, בפשטות, פעולה בלתי חוקית המנוגדת למסגרות של חוק התקשורת וחוק האזנת סתר, ופוגעת בזכות לפרטיות המעוגנת בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. זה לא שונה בשום דבר מאשר שימוש לא מורשה בכלי נשק או עינויים של נחקרים. כאשר מפכ"ל המשטרה מאשר להשתמש בטכנולוגיה כזאת, ועוד כנגד מפגינים או מי שבכלל לא מתנהלת נגדו חקירה, ובכל שרשרת הפיקוד הפנימית במשטרה אין קול שמערער על כך. המפכ"ל הופך את המשטרה לגופים הקיימים במדינות שלא היינו רוצים להידמות להן.
בשנים האחרונות זה מתרחש שוב ושוב: המשטרה מאמצת טכנולוגיות חדשות - כמו, מערכת עין הנץ, מצלמות זיהוי פנים, מערכות חיזוי פשיעה נוסח הממד החמישי ואחרות – ללא דיון ציבורי, מאחורי מסך עשן וללא הסמכה מפורשת בחוק, וכל זאת מבלי שבמשטרה עצמה מתקיימת עבודת מטה שלוקחת בחשבון השלכות רוחב פוגעניות ובעיות אחרות של המערכות הטכנולוגיות. אמנם, בחוק הגנת הפרטיות קיים "סעיף פטור" שלפיו רשויות ביטחון פטורות מאחריות לגבי פגיעה בפרטיות. אבל המשטרה חושבת שעצם קיומו של הפטור מסמיך אותה מלכתחילה להשתמש בטכנולוגיות פוגעניות. את התפיסה הזאת צריך לשרש.
אבל יש כאן עוד עניין. בתגובת המשטרה נכתב שהכול נעשה באישור היועץ המשפטי לממשלה, וזה כשלעצמו צריך לעורר רעידת אדמה. אנו יודעים שאצל היועמ"ש מעניקים בשנים האחרונות אישורים לרשויות מדינה שונות להשתמש בטכנולוגיות זוללות פרטיות (מצלמות בערים, בבתי חולים ובנתיבי תחבורה ציבורית, מערכת עין הנץ ועוד ועוד), מבלי שקיימת הסמכה בחוק להשתמש בהן. יותר מזה, בשנה האחרונה התנהל מאבק חופש מידע ממושך בשל סירוב היועמ"ש לפרסם לציבור את ההנחיות וההסכמות האלה. בעצם, על סמך הפרסומים, אגף ייעוץ וחקיקה של היועמ"ש מאשר טכנולוגיות מעקב שאין הסמכה מפורשת להשתמש בהן, והכול ללא שקיפות וללא ביקורת ציבורית.
מעקב אחר אזרחי ישראל ללא הסמכה או צווי בית משפט צריך להיות יום הכיפורים של המשטרה. אבל אודותיה של רעידת האדמה הזאת משקפות גם את המצב האבסורדי בתוך משרד המשפטים. מצד אחד שר המשפטים מציג הצעת חוק להגנה על זכויות חשודים ונאשמים, ומצד שני אנשי היועמ"ש מאפשרים, בסתר, למשטרה לפגוע בצורה עמוקה בזכויות האלה. מצד אחד שר המשפטים מציג "רפורמה" בחוק הגנת הפרטיות, ומנגד – הפגיעה בפרטיות באמצעות טכנולוגיות חדשות הולכת ומעמיקה, באישור היועמ"ש.
כיום ברור כבר שהזכות לפרטיות איננה עניין של ימין ושמאל. הפגיעה באמצעות חיטוט בטלפונים סלולריים היא בכולם, מיועצי נתניהו ועד למפגיני הדגלים השחורים. משרד המשפטים וגם המשרד לביטחון פנים חייבים לבצע עבודת עומק באופן מיידי, לחקור את העניין ולוודא שלא יישנה.
>>> ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר היא עמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה, מומחית למשפט וטכנולוגיה