הביקורת הבוטה מצד "גורמים מדיניים ביטחוניים" על התבטאות שר הביטחון בנושא הלבנוני, אשר הוגדרה כ"הזיה", נשמעת אולי קנטרנית, אך למעשה היא משקפת את הדילמות במערכת הביטחון הישראלית. אלה מתעוררות סביב השאלה האם ישראל צריכה לסייע למדינה הלבנונית הקורסת, וסביב מחלוקת נוספת - ארוכה בשנים ועמוקה הרבה יותר - באשר לסיוע לצבא לבנון החלש, המתקשה להתמודד עם חיזבאללה.
המשבר בלבנון - סיקור N12:
- גנץ: "העברנו הצעות סיוע לצבא לבנון על רקע התחזקות חיזבאללה"
- זעם במערכת המדינית על גנץ – שחשף כי הציע עזרה לצבא לבנון
- "הסיוע הממוקד" של גנץ לצבא לבנון: העברת מזון ודלק - לא אמצעי לחימה
במסגרת נאומו במושב הסיום של הכנס השנתי ה-15 של "המכון למחקרי ביטחון לאומי" (ה-INSS), ב-2 בפברואר, חשף גנץ כי בסוף ינואר הוא העביר באמצעות צה"ל, דרך גורמי יוניפי"ל, הצעה לסיוע ישראלי ממוקד לצבא לבנון, הסובל ממחסור באספקה בסיסית. גנץ הוסיף, כי הוא הציע במהלך השנה האחרונה ארבע פעמים סיוע ללבנון בשל החשש מהפיכתה של לבנון ל"אי של אי יציבות" וההבנה כי אזרחי לבנון אינם אויבי ישראל.
אפשר להתווכח על חשיפתם בפומבי של מהלכי ישראל מול לבנון, אך באשר לתוכן הדברים שהציג גנץ, אני מסכימה עמו בהחלט. צודק שר הביטחון בגישתו הרואה יתרונות לביטחון הלאומי של ישראל במתן סיוע לשכנתה הצפונית, המצויה בשנתיים האחרונות בסחרור מתמשך שמוביל אותה לאבדון. סחרור אשר מחזק במקביל את אויביה האמיתיים של ישראל: חיזבאללה ופטרוניתו אירן, שמנצלים את המצב הקשה להרחבת השפעתם בלבנון.
ההצעה לסייע הומניטרית לתושבי לבנון, הסובלים מתנאי חיים קשים ביותר, מובנת ואיננה חדשה, זאת, למרות הביקורת במדיה החברתית בישראל על חוסר הרגישות של שר הביטחון בטענה כי "עניי עירך קודמים". אין להשוות בין המצב הכלכלי-חברתי בישראל לבין השלכות המשבר החריף על תושבי לבנון, הסובלים מתנאי חיים קשים ומרעב - על פי נתוני הבנק העולמי למעלה משני שליש מתושבי לבנון נמצאים כיום מתחת לקו העוני. מה גם שמדובר במקורות תקצוב שונים והאחד לא בא על חשבון השני.
כאמור, אין מדובר במניע אלטרואיסטי בלבד. לסיוע ללבנון יש ערך ברמה האסטרטגית נוכח האינטרס הישראלי בלבנון יציבה, משגשגת ופרו מערבית ובמניעת השתלטותו המוחלטת של חיזבאללה על המדינה והפיכתה לחלק מהציר השיעי בהובלת אירן.
אמנם, רבים במערכת הישראלית טוענים כי כבר איחרנו את הרכבת: המצב בלבנון חסר תקנה והיא כבר הפכה ל"מדינת חיזבאללה" ומצויה תחת "כיבוש אירני", אך לעניות דעתי לא כך הוא. חיזבאללה הוא אכן הגורם החזק והמוביל, אך לא הבלעדי בלבנון, ועל רקע המשבר הפנימי דווקא מעמיקה הביקורת הפנימית על חיזבאללה ובמערכת הלבנונית הולכים וגוברים קולותיהם של המתנגדים לארגון ולמעורבות האירנית. כך שאין לישראל, למדינות המערב, ולמדינות הערביות המתונות את הפריווילגיה שלא לנסות ולעצור את נפילתה של לבנון לידיהם של חיזבאללה ואירן.
מה שעורר השבוע את הביקורת הקשה הייתה דווקא הצעת גנץ לסייע לצבא לבנון, אשר מקיים קשרים עם חיזבאללה ולא מצליח לכפות את מרותו על הארגון. במערכת הישראלית קיימות עמדות מנוגדות בעניין זה, ובמיוחד ביחס לגישה האמריקנית כי יש לחזק את צבא לבנון ככוח לאומי לבנוני שיוכל להתמודד עם גורמים קיצוניים ולשמר את השקט הפנימי. ארצות הברית מעניקה לצבא לבנון סיוע נרחב, שמגיע מאז 2006 לכדי כ-2.5 מיליארד דולר, מתוכם כמה מאות מיליוני דולרים הועברו בשנה האחרונה והסכום כולל גם העברת אמצעי לחימה ואימונים.
ישראל מצידה גילתה לאורך השנים דאגה רבה ממאפייני הסיוע המוענק לצבא לבנון, והקפידה להשפיע על אופיו, בעיקר על ידי דרישה ברורה כי לא יכלול אמצעי לחימה אשר עלולים להיות מופנים נגדה בשעת מלחמה.
ההצעה לסייע לצבא לבנון מבטאת, לפיכך, מגמת שינוי בעמדה הישראלית, גם אם מדובר בשלב זה בסיוע הומניטרי בלבד. עם זאת, אין לראות בה כמסוכנת או שלילית, אלא לנסות ולהבין את ההיגיון העומד מאחוריה – הצורך להציל את לבנון מידיהם של חיזבאללה ואירן. התפתחות שאם תתממש, רק תעמיק את האיום על ביטחונה של ישראל ועל יציבות האזור.
אמנם, יכולתה של ישראל לפעול בעניין זה מוגבלת, גם משום שהלבנונים אינם מוכנים לקבל ממנה סיוע ישיר, אך עדיין ניתן לפעול מול ידידותינו - ובעיקר ארצות הברית, צרפת ומדינות המפרץ - כדי לעודדן לסייע בכך. תפיסה זו הוצגה גם בהערכה האסטרטגית השנתית של ה-INSS שפורסמה לאחרונה.
>>> הכותבת היא חוקרת בכירה במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) שבאוניברסיטת תל אביב