כל אדם שיראה את התיעודים שפרסמנו שלשום (חמישי) ב"מהדורה המרכזית" ירגיש את ליבו נחמץ. אולי זה כי התרגלנו שפליטות היא מושג ששייך למאה הקודמת או אולי כי זירות לחימה היא ביטוי שמתקשר בראשינו למדינות עניות מסוימות באפריקה. אך למעשה הימים האחרונים מוכיחים לנו שלא כך הדבר.
בנמל התעופה בן גוריון ניתן לראות בעת הזו פליטות בגרסתה המודרנית: מהגרים עם סמארטפונים שרואים בנתב"ג את הארץ המובטחת. לכן, מי שמוצא את התיעודים מנתב"ג כפרובלמטיים - עלול למצוא עצמו מהר מאוד בדיסוננס קוגניטיבי.
למה? נבחן זאת בהיבט המדיני. אם איילת שקד תיכנע ללחצים, ובגלל התמונות מנתב"ג תאשר כניסה ל-50 אלף פליטים - מה יגידו לפליט ה-50,001? מה תעשה מדינת ישראל אם גם הוא יהיה קשיש שיתעלף בנמל התעופה? על כן, חשוב להבין שהשאלה כאן היא לא כמה פליטים עלינו לקבל למדינת ישראל, אלא היא אם אנחנו מוכנים לוותר על הערך של מדינת ישראל כמדינה יהודית, למען ערך אחר - של הצלת פליטי המלחמה באוקראינה.
על השאלה הזאת יכול לענות כל אחד בהתאם לצו מצפונו, אך לפני כן חשוב לזכור כי אותו המאבק מתנהל בכמה חזיתות שונות כבר למעלה מ-20 שנה - למשל בסוגיית מהגרי העבודה מסודן, ששודרגו בהמשך למדרגת פליטים.
התמונות קשות, זה נכון. אך עלינו לזכור כי במגילת העצמאות נכתב: "בארץ ישראל קם העם היהודי". זו הסיבה שבגללה קמה מדינת ישראל, ולא בגלל השואה בניגוד לנרטיב המסוכן. אם אנחנו נפתח את הדלת לסודנים, לפלסטינים או לאוקראינים ללא הגבלה - נגיע מהר מאוד למצב שרוב תושבי מדינת ישראל אינם יהודים, אלא עולים זרים.