אמש פתחנו את "אולפן שישי" במילה אחת: "בושה". בושה גדולה שצריכים לחוש היום כל שרי הממשלה - מבנט ומטה. אלה ששכחו מהי חמלה, שמאפשרים לעצמם לקבל כך את פניהם של הפליטים שבורחים ממלחמה עקובה מדם.
הילדים הקטנים שנעקרו מבתיהם ועברו ימים של טלטלות וחרדות, לא צריכים לשבת היום על מסוע מזוודות. קשישים שראו את עירם נחרבת, לא צריכים להתעלף על ספסלי ההמתנה לאחר ישיבה של שעות ארוכות. מה יקרה אם נגלה קצת גמישות? כמה מהאוקראינים שמגיעים לישראל באמת רוצים להשתקע כאן? לרובם הרי יש בית, עבודה וחיים מצוינים שם. ובתום המלחמה לא תהיה להם ברירה אלא לחזור.
עצוב בעיניי שהממשלה הייתה צריכה לחכות עד פרסום התמונות אתמול, שהביא כתב N12 ניצן שפירא, כדי להתעורר ולשנות מדיניות. לשערורייה הזו יש כתובת, והיא משרד הפנים בראשות השרה איילת שקד. אותה השרה שאמרה רק לפני כמה ימים בוועידת המשפיעות כי היא קיימה סיירה בנתב"ג. "יש כמה וכמה אולמות המתנה עם מים וכריכים", הסבירה. "מנסים לעשות את זה סביר כמה שניתן". אבל בשטח - המצב נראה ממש לא טוב.
חשוב לזכור שהשרה שקד לא לבד כאן. לביזיון הזה אחראים כל שרי הממשלה - לרבות אלה שרוממו את זכויות האדם בגרונם; שמתבטאים בחריפות בישיבות ובטוויטר, אבל ברגע האמת שוכחים שדיבורים לא משנים מציאות. איפה מרב מיכאלי וניצן הורוביץ? איפה שר החוץ לפיד, שמרבה לדבר על לקחי השואה אבל בפועל נותן גיבוי למדיניות קשוחה ואף גזענית, שמפרידה בין יהודים ללא יהודים בשעת מצוקה. לסיכום, כולנו צריכים להתבייש. גם חברי הממשלה וגם תושבי המדינה שקמה מאפר המלחמה.