כמעט שלושה שבועות חלפו מאז פרוץ המלחמה באוקראינה ועדיין אופף אותה מסך ערפל כבד. ברקע לכך שילוב המאפיין רבים מהעימותים במאה ה-21: בין גודש מידע לבין הררי "פייק-ניוז", דבר המקשה על גיבוש מדויק של תמונת מצב, הערכות והמלצות למדיניות. זהו אתגר שבפניו ניצבים מקבלי ההחלטות במערב - לרבות בישראל - וכן גורמי ההערכה במודיעין, במדיה ובאקדמיה.
לבעיית היסוד של התפוצצות המידע והצורך לברור בין אמיתות לבדיות מתווספים קשיי הערכה נוספים. בין היתר, ישנה הטיה הנובעת מהזדהות רגשית של רבים במערב עם הצד המותקף - שמשפיעה על הצגת המציאות וגורמת לפרקים לעירוב בין משאלות לב להערכות - וכן פערים בין עולם הערכים והשיקולים של המתבונן החיצוני במערב לבין מושא המחקר הרוסי. על רקע זה נוצר מצב שבו אנו יודעים הרבה על המציאות, אך לא בהכרח מבינים אותה לעומקה.
המערכה במזרח אירופה מציפה כמה לקחים אסטרטגיים עמוקים בעלי תוקף לפרשנים במדיה, לחוקרים באקדמיה ולאנשי הערכה במודיעין:
אבחנה בין ניתוח אירועים להבנת תהליכים
גורמי המודיעין במערב, ובמיוחד בארצות הברית ובבריטניה, הצטיינו ערב המלחמה בהערכתם שהסבירות להתממשותה גבוה. הדבר נסמך על שילוב בין איסוף איכותי של מידע לגבי המהלכים הצבאיים הרוסיים, בעיקר צבירת הכוחות והכשרתם למערכה, לבין מודיעין מדויק באשר להכרעה שהתקבלה במוסקבה לפלוש. עם זאת, ניכר כי גורמי המודיעין התקשו בהערכות עומק של תהליכים ובהצבעה מוקדמת, חודשים רבים מראש, על הדינמיקה המתהווה ועל פוטנציאל הנפיצות המתפתח בין רוסיה לאוקראינה. בניגוד למודיעין קצר הטווח, ולא פעם הטקטי, זהו מודיעין אסטרטגי הנסמך על הבנת זרמי עומק ותודעה קולקטיבית, למשל הרגישות ההיסטורית של מוסקבה לנוכחות כוחות נאט"ו על מפתנה. זאת במיוחד כאשר מדובר באוקראינה, שרבים בצמרת הרוסית ממשיכים לראות בה חלק היסטורי מ"רוסיה הגדולה".
חשיבות המודיעין לכוונות
בניגוד למידע האיכותי לגבי יכולותיהם הצבאיות של הרוסים ומהלכיהם הטקטיים, נראה כי המודיעין המערבי היה שרוי ערב המערכה - ובמידה רבה גם כיום - בערפול בנוגע לכוונות האסטרטגיות של הרוסים. כך, ניצבות גם עתה מספר שאלות מפתח שאינן ברורות דיו, ובראשן: האם התכנית הרוסית המקורית אכן הייתה כיבוש מלא של אוקראינה וכינון ממשל בובות בקייב? עד כמה השתבשה התוכנית נוכח מה שנראה כהסתבכות צבאית? מהי תפיסת הזמן של הרוסים לגבי המערכה הנוכחית? ומהי דינמיקת קבלת ההחלטות בקרמלין לגבי המערכה (החלטה בלעדית של פוטין או הכרעה קבוצתית).
מפת הקרב, אפוא, מתבהרת בהדרגה. עם זאת, קיים עדיין סימן שאלה גדול לגבי התפיסה האסטרטגית שלאורה מקודם המאמץ הצבאי. אותו פער מלמד כי גם כאשר הבנת המציאות משתפרת נוכח אחיזה במאגר נתונים גדול, היא לעולם תהיה חסרה אם לא תכלול פענוח של היגיון היריב.
חשיבות ההבנה התרבותית בניתוח היריב
מדובר בטענה התקפה לגבי מקרים רבים בעשורים האחרונים, שבמסגרתם התעמתו גורמים מערביים, לרבות ישראל, עם גורמים לא-מערביים, בעיקר במזרח התיכון, והופתעו לא פעם מצורות ההתנהלות, הגדרות היעדים ודפוסי החשיבה של "האחר". גם במערכה באוקראינה הכרחי להכיר לעומק את ממדי ההיסטוריה והתרבות, ובכלל זאת התפיסה הבסיסית של מוסקווה את מרחבי ההשפעה שלה וחששה מחדירות זרות (בעיקר אמריקאיות) אליהם, לצד החשבון ההיסטורי רווי הדם בין שני העמים.
היבטים אלה באו לידי ביטוי בולט בנאומו המכונן של פוטין ערב הפלישה, שבו שטח את תפיסתו ההיסטורית שכללה שלילת קיומה של זהות אוקראינית נבדלת, והדגשת עברה וחזונה האימפריאליים של מוסקבה; וכן בנוכחות המודגשת של זיכרון מלחמת העולם השנייה במערכה הנוכחית (הרוסים מציגים עצמם כמשחררי אוקראינה משלטון פרו-נאצי, וקייב מצידה מציגה את פוטין כממשיך דרכו של היטלר).
עוד סוגיה קריטית שלא ניתן לברר ללא הבנה תרבותית היא הגישה הרווחת בציבור הרוסי בנוגע למלחמה: לא מעט סקרים מעידים על תמיכה במה שנתפס כמהלך לאומי, ולעת עתה לא ברור האם הסנקציות מעוררות מרמור פנימי או שמא דווקא מלכדות נוכח איום חיצוני.
זהירות מרדוקציה ופרסונליזציה של ההערכה
במשבר הנוכחי רווחת הנטייה בקרב פרשנים שונים, בפרט מתחומי התקשורת והאקדמיה, לעסוק "במתרחש בראשו של פוטין", לא פעם תוך טענה לפיה זהו המרחב הצר שבו נקבעת האסטרטגיה הרוסית. לכך מתלווה, לפרקים, הקביעה כי נטרפה דעתו של הנשיא הרוסי וכי הוא איבד קשר עם המציאות. לראייה, כך נטען, נכונותו לנקוט אלימות ולהפר את קוד ההתנהלות הרווח במערב. חלק מאותם טיעונים נשענים בין היתר על "ניתוחים פסיכולוגיים מרחוק" הנעשים לנשיא רוסיה, לא פעם על ידי חוקרים שאינם בקיאים בלשון או בעולם הערכים והתרבות שלו. מגולם בכך צמצום פשטני של עימות רחב היקף בין שני לאומים לממדיו של אדם בודד, ונטייה לראות בכך תמציתו של המאבק כולו, דבר המאפשר לא פעם למעריך להתחמק מהשקעת מאמץ בניתוח עומק של היגיון הצד השני המחייב כאמור שליטה בתרבותו, בלשונו ובתודעה ההיסטורית שלו.
מגבלות השפעת החשיפות המודיעיניות
ערב המערכה ובמהלכה ניסו מדינות המערב להסתייע בחשיפת מידע מודיעיני לגבי כוונות רוסיה כדי לשנות את התנהגותה ולשבש את תכניותיה. הדבר לא הניא את פוטין מלפתוח במלחמה (החשיפה לכאורה אמורה הייתה להציבו במבוכה בין-לאומית, ולהבהיר לו כי איבד את יכולת ההפתעה). בעת הנוכחית, מתחדדת השאלה אם, באמצעות כלים אלה, יסוכל השימוש בנשק לא קונבנציונלי, סוגיה שדווח כי מוסקבה בוחנת ברצינות. הלקח הוא כי לכלים שמצליחים לפרקים להרתיע שחקנים בעלי עוצמה מוגבלת (ישראל מול חמאס או חיזבאללה), יש השפעה מוגבלת יחסית במקרה של מעצמות הנכונות ליטול סיכונים, לא מתרשמות יתר על המידה מדעת הקהל העולמית, או שואפות בכל מאודן להגדיל את מרחב השפעתן או להחזיר תפארת אימפריאלית שאבדה.
מערכת התודעה - "עימות במעמד צד אחד"
חלק גדול מהדיווחים אודות המתרחש בשדה הקרב מקורו במקורות אוקראיניים, ואלה כאמור רווים בדיס-אינפורמציה. השימוש בכלי התודעה נעשה, בעיקרו, על ידי הצד המותקף, בין אם לצורך מימוש יעדים בזירה הפנימית (העלאת המורל ועידוד רוח המאבק) ובין מול הזירה החיצונית (גיוס תמיכה מערבית והמחשת מחיר המלחמה בפני דעת הקהל הרוסית).
ממקורות אלה עולים חלק ניכר מהדיווחים אודות הפגיעה שספגה רוסיה, ההצלחות של הכוחות האוקראינים ולפרקים גם המתרחש בחברה הרוסית. פוטין, מצידו, נראה כמי שאינו מעוניין כלל להשתתף באותו המשחק: הוא אינו שואף לשכנע את הקהל במערב לגבי צדקת דרכו והישגיו, ממקד את מאמץ ההסברה בזירה הפנימית (הצגת איומים חיצוניים גוברים ודה-לגיטימציה של המשטר בקייב), ופעילותו במרחב הרשתי מוגבלת למדי, בין אם בעקבות ניתוקו ממנו על ידי המערב ובין אם בעקבות ההגבלות שהוא משית על השיח במרחב הזה.
כמו במקרה של חשיפות המודיעין, גם במערכה על התודעה מתגלה קושי לקצור הישגים כאשר מדובר בשחקן מעצמתי שאינו מפגין עניין בשכנוע דעת הקהל הבין-לאומי ולמעשה בז לקודים המדיניים בזירה הזאת; מרתיע כוחות חיצוניים מהתערבות בלחימה, למרות הדהוד הטרגדיה המתרחשת באוקראינה; וחוסם את זירת השיח הציבורי בתוך מדינתו.
ההיבט הישראלי
רבים מהלקחים העולים מהמערכה באוקראינה כבר נצרבו בתודעת מקבלי ההחלטות בישראל לאורך השנים, ובכלל זאת ההשלכות הקשות של חוסר הבנת הכוונות האסטרטגיות של היריב. זה בלט במלחמת יום-הכיפורים; כמו זלזול ביריבים ואמונה כי ניתן "להנדס את תודעתם ואת הווייתם" (הנחה שקרסה למשל ב-1982); וכן הנטייה לתאר את מנהיגי האויב כבלתי שפויים (למשל יחיא סינוואר או נשיא איראן ראיסי), בין היתר על רקע קושי לפענח לעומק את היגיון הפעולה שלהם.
בד בבד, המערכה באוקראינה ממחישה את גבולות הידע, ההבנה והבקיאות של גורמי ההערכה בישראל. העימות מתרחש בזירה גיאו-פוליטית רחבה, מורכבת ומרוחקת המצויה במקום נמוך יחסית במיקוד המדיני הביטחוני ("הצי"ח") הישראלי. לפיכך, היכולת לגבש תמונת מודיעין, קל וחומר הערכות בנוגע למוקדים שכאלה מוגבלת מיסודה, בניגוד לזירות הקרובות לישראל, שבה ממוקדים עיקר מאמציה ודעתה, ושעימן ההיכרות הישראלית ותיקה ופרטנית בכלל המישורים. הבנה שכזאת מחייבת צניעות בסיסית, שלא ניכרה ערב המערכה, ובעיקר הכרה בפערים ובצורך להסתמך באופן רחב על מקורות חיצוניים לצורך גיבוש תמונת המציאות האסטרטגית וקבלת ההחלטות הנוגעות לאותן זירות רחוקות.
>>> אלוף (במיל') עמוס גלעד הוא ראש המכון למדיניות ולאסטרטגיה (IPS) באוניברסיטת רייכמן, ד"ר מיכאל מילשטיין משמש ראש הפורום ללימודים פלסטינים במרכז דיין באוניברסיטת תל אביב וחוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה