זה יכול היה לקרות גם לנו

מלחמה במדינה זרה היא אירוע מורכב. כעיתונאי, תמיד עוברת בראשי המחויבות להביא את התמונה המלאה לצופים ולקוראים. חלק מהעבודה, לפעמים, גם כרוכה בסיכון עצמי מסוים ומחושב. במדינה כמו ישראל, שבה יש מבצעים ומלחמות מדי פעם, הם בדרך כלל מתוחמות לאזור - עזה, לבנון, וכנראה שוב עזה. אנחנו נמצאים באזורים ובערים מטווחות, אך ההרגשה היא שתמיד אנחנו בבית, דוברים את השפה. תמיד יהיה מישהו שיירד אלינו ויקלל אותנו, ומיד, חמש דקות לאחר מכן, ירד עם סיר עלי גפן.

• עיתונאי וקולנוען אמריקני נהרג במתקפה רוסית ליד קייב
• "שילם בחייו כשחשף את האכזריות": חייו של העיתונאי האמריקני שנהרג
• רגע שפוי בקייב שנקטע באזעקה: יומן מסע מהמלחמה באוקראינה

באוקראינה זה מורכב יותר. אנחנו כישראלים לא דוברים את השפה, לא מכירים לעומק את המנטליות והגיאוגרפיה. כמובן שמתבצעת עבודת הכנה לפני היציאה, אבל לעולם יהיה בלתי אפשרי להשלים פערים גדולים כל כך בזמן קצר מאוד. גם המכניזם של המלחמה שונה. היא לא תחומה, ויכולה להגיע אליך בכל רגע. רק לפני יומיים לבוב עוד נחשבה למקום בטוח ושקט בגלל הקרבה לגבול, והנה הוכיחו הרוסים שגם אותה אפשר להפוך לחזית בין-לילה.

תוך כדי סיקור המלחמה, קשה להתפנות ולקחת צעד אחורה כדי לעכל את החוויה. העשייה משכיחה קצת את המציאות הקשה מסביב. עם זאת, כששמענו אתמול (ראשון) על מותו של ברנט רנו הדוקומנטריסט, פתאום לא היה אפשר שלא לקחת צעד אחורה ולשאול את עצמנו אם גם לנו זה היה יכול לקרות. התשובה היא - בוודאי שכן. אנחנו משתדלים לקחת את כל מרווחי הביטחון כדי לא להגיע למצבי "אל-חזור", נכנסים מיד למרחב מוגן כשיש אזעקות. עם זאת, ברור לנו שגם המזל משחק תפקיד.

אנחנו, כמו הצלמים, שהם חלק חשוב מהעשייה העיתונאית לא פחות מהכתבים, לוקחים שכפ"ץ וקסדה לכל מקום ולכל מקרה שלא יהיה. אף אחד לא מבטיח לנו שכשנגיע לבסיס שהופצץ לפנות בוקר, הוא לא יופצץ שוב במהלך היום. כשאתה יוצא מקייב ושומע על הפגזות רוסיות במסדרונות הומניטריים, עוברת המחשבה שאולי גם לנו זה יקרה.

העיתונאים באזור מנסים, כל הזמן, לאזן בין היכולת להביא את המידע והתמונות לבין הביטחון האישי. אנחנו מדברים אחד עם השני ומשתפים במידע. מה ראינו, מה שמענו, לאן נכון להגיע ומתי. כמובן שאנחנו גם הופכים כאן ל"חתולי רחוב" - מייצרים קשרים עם מקומיים ומקורות בממשלה ובצבא. אלה בדרך-כלל יכולים להוביל אותנו בבטחה לסיפורים המעניינים.

אחרי כל יום עבודה במקום כזה, אני יושב על השעות הקטנות של הלילה ומנסה לייצר תמונה לגבי היום הבא. איפה היו קרבות, איפה הגיוני שנוכל לצלם את הלחימה בלי לקחת בה חלק ומה צפוי ביום הבא. מפות, טלפונים, פניות לקולגות מכלי תקשורת אחרים. עשיתי לי מנהג לדבר כמעט בכל יום עם ג'ורג', בחור שפגשתי באחת הערים שסיירנו בהן. הוא עובד עבור כלי תקשורת אמריקאי גדול ומפורסם, ובכל יום היינו משתפים במידע: איפה אתה נמצא, מה בתכנון. היינו חושבים ביחד על הצעד הבא.

בכל זאת, לא מדובר במלחמה על הבית שלנו. לפעמים כשהמערכת שאחראית עלינו ונמצאת בארץ מקבלת תמונה חלקית, אנחנו בשטח מרגיעים ומסבירים להם מכאן את מה שהם לא רואים משם. לפעמים גם הם עוצרים ואומרים: הגזמתם חברים, לשם אתם לא הולכים.