במשך עשורים רבים הונהגה ישראל בידי מדינאים שאומנותם הייתה ההכרעה. הם לא היו חלק מההיסטוריה, הם היו ההיסטוריה עצמה. אותם מנהיגים הכריזו על הקמת המדינה כמו בן גוריון, ידעו לפתוח במלחמות כמו לוי אשכול, לכונן הסכמי שלום כמו רבין ובגין, או לבצע שינויים טריטוריאליים היסטוריים, בין אם באמצעות הסכמים ובין אם באופן חד-צדדי. אחרון דור המכריעים היה שרון, שביצע את ההתנתקות מעזה ב-2005 תוך הפגנת היפוך רעיוני עמוק בהשוואה לעמדות הוותיקות שבהן אחז. ניתן להתווכח על מהות ההכרעות או על השלכותיהן, אך ברור שכולן נבעו מהכרה היסטורית ומראייה ארוכות טווח, נסמכו על נקיטת יוזמה כאסטרטגיה קיומית ולוו באומץ רב.
את עידן ההכרעות ההיסטוריות החליפה בעשור וחצי האחרונים אסטרטגיית "ניהול הסכסוכים". את ההחלטות על פתיחה במלחמות או כריתת הסכמי שלום גורליים החליפו מבצעים צבאיים (בעיקר בעזה) - חלקם ביוזמת ישראל וחלקם כאלה שנכפו עליה על ידי האויב כמו מבצע "שומר החומות"; מהלכים צבאיים אסטרטגיים אך נקודתיים (בראשם השמדת הכור הגרעיני בסוריה ב-2007); או חתימה על הסכמי שלום עם מדינות באזור, שלהם אומנם חשיבות רבה, אולם הם לא מצריכים דיון נוקב בתוך ישראל בשאלות קיומיות או תובעים ממנה ויתורים מהותיים.
בפועל, יש כיום שלוש וחצי סוגיות שמחייבות את ההנהגה בישראל בהכרעות: הגרעין האירני, המיזוג הגובר עם הפלסטינים ביהודה ושומרון, מעמד החמאס בעזה, וחצי הסוגיה - שאינה בגדר איום: מערכת היחסים בין המדינה לאזרחיה הערבים.
בכל שלוש הסוגיות הראשונות, ישראל מעדיפה או נאלצת מזה עשור וחצי לנקוט בהתנהלות במקום להכריע. התוצאה המעשית של גישה זו היא התעצמות מתמשכת של האיומים המגולמים בהן: אירן צועדת בהתמדה לקראת רכישת יכולת גרעינית צבאית, חמאס מבסס עצמו מבחינה שלטונית וצבאית (מעין "חזבאללה על גבולנו הדרומי") ונערכת לכבוש את הנהגת המערכת הפלסטינית; וביהודה ושומרון מתפתחת בהדרגה - וללא תכנון או רצון - מציאות של מדינה אחת.
העת להכרעות
אין חולק כי מדובר בעת קשה במיוחד להכרעות: הקהילה הבין-לאומית, ובפרט ארצות הברית, לא מעניקים לישראל גיבוי למהלכים צבאיים אסטרטגיים ובראשם תקיפה באירן; הפלסטינים נעים בין חוסר מסוגלות לחוסר רצון בהחלטות גורליות; הממשל והציבור בישראל טרודים בבעיות קשות אחרות, ובראשן הקורונה; והמציאות הפוליטית הסבוכה מקשה על קידום הכרעות צבאיות או מדיניות.
ואולם, הנהגה מרחיקת ראות אינה יכולה להמשיך להישען על סיסמאות של "ניהול משברים" ותחושה שניתן לשחק עם הזמן, קל וחומר על גישה פסיבית. בכל אחת משלוש הסוגיות נדרשות הכרעות בעלי אופי שונה: התזמון לעשייה בכל מקרה הוא אחר, וכך גם ההשלכות מבית ומחוץ.
במקרה של "שעון החול האירני", ישראל נדרשת בשלב הזה עדיין להעניק סיכוי למיצוי המהלכים המדיניים והכלכליים הבין-לאומיים נגד המשטר האסלאמי תוך תיאום הדוק עם הממשל האמריקני. זאת, במקביל לבניין מואץ של הכוח לקראת אפשרות למהלך צבאי, ייתכן כבר בטווח הקרוב שעלול להיות בעל השלכות דרמטיות ובראשן חיכוך עם ארצות הברית ועימות בחזית הצפונית. בתווך שבין החלופה הצבאית לבין כניסה לעידן אסטרטגי חדש שבו אירן מצויה ב"מרחק הסתערות" מיכולת גרעינית צבאית, הולכות ומתפוגגות חלופות הביניים למיניהן.
ההכרעה בנושא יהודה ושומרון שונה בתכלית. היא דורשת ממקבלי ההחלטות בשלות תודעתית, ובמוקדה חשיבה בצורה תהליכית במקום מיקוד משעבד באירועים שוטפים. קונקרטית, נדרש להבין כי המדיניות הנוכחית הנשענת על תפיסות של "שלום כלכלי" או ניהול וצמצום הסכסוך מצליחות לייצר שקט, אך אינן חלופה לפתרון אסטרטגי, ולמעשה מהוות כסות לזחילה מתמשכת למציאות של מדינה אחת. מקבלי מדיניות נדרשים להתחיל לפתח דיון פוליטי וציבורי נוקב בשאלה הרת הגורל של ההפרדה - ובכלל זאת מה יהיה הביטוי הטריטוריאלי של המהלך, האם יבוצע בהסכמה או באופן חד-צדדי ומה יהיו מעמד וסמכויות היישות הפלסטינית.
בנושא עזה, הברירה היא בין חלופה רעה וגרועה: להמשיך במדיניות הנוכחית המבוססת על שיפור מואץ במצב האזרחי ברצועה, המקבע את חמאס כעובדה קיימת ומאפשר לה לבנות כוח לקראת המערכה הבאה (ללא שום ערבות לכך שלא תפתח שוב בעימות יזום נגד ישראל); או לאמץ גישה מחמירה שיוצקת תוכן להכרזה שהועלתה במאי האחרון ולפיה "זה שהיה הוא לא שיהיה". במסגרת הזאת יסופקו כל צרכי הקיום בעזה, אך ישראל לא תצא מעורה כדי לשפר את המציאות בעזה ובכך לחזק את מעמדו האסטרטגי של חמאס. סביר כי גישה זו תוביל לחיכוכים ברצועה, אך ייתכן שבאמצעותה יוצב מכשול בדרכו של חמאס לרכוש עוצמות צבאיות ופוליטיות אסטרטגיות.
"חצי ההכרעה" דורשת לא פחות אומץ וכושר ראות. שבעה וחצי עשורים מאז כינונה, נדרשת ישראל לניסוח ברור ועדכני של מערכת הזיקות בינה ובין הציבור הערבי שמיטלטל בין הקטבים של מהומות מאי להשתלבות ההיסטורית שמקדמת רע"ם. ההכרעה הנדרשת במקרה הזה היא לגיבוש של אמנה חברתית שבה יוגדר באופן מפורט וברור מעמד האזרחים הערבים, על הזכויות והשוויון שלהם הם יהיו זכאים ועל החובות וההשתלבות שלהן הם יידרשו. הדבר עשוי לתרום לייצוב הזירה הפנימית הטעונה שכבר הוכח במאי האחרון כי ביכולתה להפוך לאתגר אסטרטגי.
הזמן אינו קופא ולא מאפשר "לשים בצד" סוגיות בוערות ולחזור אליהן כשתהיה בשלות. הכרעות שלא יתקבלו במהירות בקרוב ייהפכו לאיומים שייפלו על ישראל בהפתעה בעודה מצויה בנחיתות אסטרטגית, ולפיכך גם צפויות לגבות ממנה מחיר כבד. על כך ראוי שלפחות יתנהל דיון ער בציבור הישראלי, שמתבוסס בשנים האחרונות באווירת חוסר עניין, אסקפיזם, ציניות וייאוש.
>>> אלוף במיל' עמוס גלעד משמש כראש המכון למדיניות ולאסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן, ד"ר מיכאל מילשטיין משמש כראש הפורום ללימודים פלסטינים במרכז דיין שבאוניברסיטת תל-אביב וחוקר בכיר במכון למדיניות ולאסטרטגיה