בשעות שלאחר הפיגוע בבאר שבע, דווח על כוח מיוחד של המשטרה שפועל בתוך היישוב חורה, ממנו יצא המחבל. מטרת הפעילות, על פי הדיווח, היא לאתר אנשים שידעו על כוונת המחבל לבצע את הפיגוע. אכן פעילות מבורכת. מסתבר שכוחות מיוחדים של המשטרה יודעים לעשות את העבודה, אם רק שולחים אותם. רק חבל שהכוח הזה נשלח לאחר הפיגוע, לא לפניו.
בתרחיש שתואר כאן נמצאת תמצית הבעיה הבוערת ביותר של ממשלת בנט – לפיד:
בזמן שפעילות החוץ של הדרג המדיני משגשגת, בכל מה שקשור לענייני פנים, היא פשוט לא קיימת. בענייני החוץ של מדינת ישראל אפשר לראות מדיניות סדורה של בנט ולפיד, שסובבת סביב המאמץ המוצלח לייצר, לשפר ולשמר חיבורים בין-לאומיים שיועילו לישראל מול איראן. אילו בכל מה שקשור למדיניות מוגדרת בענייני פנים, בסוגיות בוערות כמו יוקר המחיה או האלימות בחברה הערבית, או אפילו קליטת הפליטים מאוקראינה - הממשלה נמצאת בפוזיציה פסיבית ומסוכנת של מקרים ותגובות. מדיניות הפנים נקבעת לפי ההתרחשויות דה-פקטו והלך הרוח הציבורי.
אם הייתם נותנים לבנט ולפיד לבחור, הם היו עולים ויורדים ממטוסים עד סוף הקדנציה. אל תטרידו אותם עם עניינים כמו משילות בנגב או מחיר הפסטה בסופר. תנו להם שיוט בעשרים אלף רגל ונחיתות רכות בבתי מלון מפנקים בערי בירה בעולם, תוותרו להם על בעיות כמו מצבה העגום של משטרת ישראל או המלחמה במונופולים. שגרו אותם לשיחות מדיניות בענייני תיווך או שיתופי פעולה ביטחוניים על כוס קפה ועוגה, ותחסכו מהם להכניס את הידיים לבוץ הערבי-ישראלי.
כמו הישראלי החדש שנולד פה בקורונה, זה שנתניהו שילם לו חל"ת ומאז לא רוצה לחזור לעבוד, גם בנט ולפיד יעדיפו לא ללכלך את החליפה. לחלל שבת כי פיקוח נפש במלחמה בין רוסיה לאוקראינה זאת מצווה. להוריד את יוקר המחיה כדי שקשישים לא יהיו רעבים או להעלות את שכר השוטרים כדי שיהיה מי שישמור עלינו – זה, כבר רק עד כניסת שבת.
הסכנה הגדולה בדינמיקה הזאת היא שכשאין לך אסטרטגיה סדורה ומימוש של מדיניות, אובדן השליטה מעבר לפינה. כשבכל יום כמעט מדווח על ירי באחת מערי החברה הערבית, זה היה רק עניין של זמן עד שהירי שוב יופנה גם לכיווננו.
יש תחושה שמה שמכונה בעגה הצבאית "תיקון לאחור", כבר פחות עובד לממשלת בנט-לפיד. הרוטינה שלפיה מתרחשת איזו קטסטרופה, ואז נשלפת איזו תוכנית ועושים מסיבת עיתונאים, כבר מתחילה להיראות פחות כמו קשב לעם ויותר כמו שיטה. שיטה שראוי לקרוא לה בשמה האמיתי. פארטאץ'.
גם אז, אחרי שהקטסטרופה כבר מתרחשת, הפעולה היא תמיד בכפיפות למידת הלחץ התקשורתי. את זה, ההמון כבר החל לקלוט ופחות מתחבר. הציבור מרגיש שההנהגה מנצלת אותו ניצול ציני וכשהזרקורים מופנים לכיוונים אחרים, גם הקשב של הדרג המדיני יורד, ואיתו הרצון לטפל בבעיות הבוערות.
תפקיד המנהיגים ואנשי המקצוע שסביבם הוא לראות את הבעיות לפני שהן מתפוצצות לנו בפנים. לפעול לפני שהגופות צצות ברחובות. לפני שפליטים אוקראינים "מתעלפים" בנתב"ג, לפני שהמחירים בסופר הופכים מופרכים. למנוע את הפגיעה, לא לחכות שתגיע ואז לפעול. זה קרה לבנט אין-ספור פעמים בניהול משבר הקורונה. קרה לא מזמן עם עליות המחירים וקרה בשבוע שעבר עם התמונות המביכות של הפליטים בשערי הכניסה לישראל. את כל ההתרחשויות הללו הדרגים המייעצים ומקבלי ההחלטות היו צריכים לצפות מראש. לא להגיב אליהם כשהנזק כבר נעשה. זה מה שמצופה מהנהגה מתפקדת, מדרג מייעץ מקצועי שטוב בעבודה שלו.
אם זה היה המצב, בנט ולפיד היו שולטים בסדר היום, לא נגררים אליו מכורח הנסיבות ונאלצים לאלתר "פתרונות פלסטר" שגורמים לעוד ועוד כרסום באמון הציבורי בהם.
נכון להיום, ההתנהלות של ממשלת ישראל בכל הקשור למדיניות הפנים נראית כמו תיאור של צבא אוקראינה: מופתעת. מתגוננת. מגיבה מאוחר מדי, סופגת אבידות רבות ושואבת את כוחה בעיקר מספינים תקשורתיים דלים של מנהיג שחש שזמנו קצוב.
>>> שיר שגיא שימשה כיועצת תקשורת של נבחרי ציבור, בהם נפתלי בנט וגלעד ארדן. מומחית להסברה. בעלת תואר שני בתקשורת פוליטית וחוקרת יישוב סכסוכים בינ"ל באוניברסיטת בר אילן