את התיכון סיימתי לפני 41 שנים ולכן מעולם לא הכנתי שיעורים מהספרים של אהרון אספיס שיצאו רק אחר כך, אבל אני מבין ששמו של המחבר שנפטר אתמול הטיל אימה על דורות של תלמידים. זה כמובן לא קרה באשמתו של אספיס עצמו וגם לא של ספריו (שהיו בוודאי משמימים פחות מספרי ההיסטוריה הנוראים שמהם לימדו פה בשנות ה-70); זאת המתמטיקה שהפכה לטראומה. והיה אפשר להימנע מזה.

למה אנחנו גרועים במתמטיקה? הסיבה העיקרית היא בעיית המשמעת בבתי הספר. לא רמת התלמידים, לא רמת המורים, לא שכר המורים, אפילו לא שיטת הבדידים המושמצת (אני אגיע אליה עוד שנייה). כששני שליש מזמן השיעור הולך על השקטת מפריעים, זה בפועל קיצוץ של שני שליש משעות המתמטיקה, ואז באמת אי אפשר ללמוד. פינלנד היא אלופת העולם. אפשר לשמוע שם סיכה נופלת בשיעור. בסוף כל שיעור התלמידים אומרים תודה למורה. גם בארץ יש בתי ספר ייחודיים שבהם לא מפריעים בשיעור. ההישגים במתמטיקה שם גבוהים בהרבה.

מת אהרון אספיס, מחבר ספרי הלימוד במתמטיקה
לא אשם בפחד ממתמטיקה, אהרון אספיס ז"ל

במשך שנים חשבו ששיטת הבדידים אחראית להרס החשיבה הכמותית. כשהייתי הורה לילד בכיתה א' כתבתי ביומן שלו, למורה יפית שלום, אסרתי על הילד להכין שיעורים בחוברת הבדידים, אם יש בעיה תדברי איתי ולא איתו ואני אסביר. גייסתי עוד הורים למלחמה, זימנו אותנו לשיחה עם רכזת המתמטיקה ("זה בסדר, אתם פשוט לא מבינים מתמטיקה", אמרה הרכזת וחייכה ברחמים לעבר אם צעירה אחת. "כן, אני רק דוקטור למתמטיקה מאוניברסיטת תל אביב", ענתה האם), לא עזר להם כלום. לילד יש חשיבה כמותית מצוינת ואני לא אתן שיחבלו בה. חלפו כמה שנים וצילמתי כתבה בעקבות עוד הידרדרות בדירוג העולמי במתמטיקה. המרואיינת האחרונה שנקבעה לאותו יום צילום הייתה פרופ' פרלה נשר, שייבאה את השיטה הזאת לארץ. היא הייתה האויב המיתולוגי, ואני באתי לסגור עם הגימלאית חשבון היסטורי מול המצלמות. הפרופסור חייכה למרות שאיחרנו לה בשעתיים, הוציאה ערכת בדידים ופרסה על שולחן האוכל, והדגימה איך מחשבים איתם גם כפל, חילוק, חישבה חזקות, הוציאה שורשים, עצרתי אותה רגע לפני חישוב לוגריתמים, שלא לומר הוכחת משפט פרמה. אז מה קרה, שאלתי. מתברר שאיש מהמורים לא הבין מעולם את השיטה, אז לימדו שירוק ועוד ורוד שווה כתום, וחוללו נזקים ארוכי טווח לחשיבה הכמותית של התלמידים.

הפיתרון נמצא במקום אחר ובזמן אחר.

מערכת החינוך מזהה בעיה במתמטיקה בפעם הראשונה לקראת סוף היסודי. זה מאוחר מדי בכמה שנים. תלמיד שעולה לחטיבת הביניים בלי שליטה בפעולות על שברים, יתקשה מאוד בהמשך. דינו נגזר לעינוי של שש שנים.

את לימוד המתמטיקה צריך להתחיל כמו שפת אם, ולא הרבה אחר כך. בגיל שנתיים וחצי-שלוש אפשר להתחיל לבנות את המערכת העשרונית בראש של הילד באמצעות משחקים, שירים, הפעלות. ממש לא מסובך. כשהילד בן ארבע-חמש אפשר לחתוך שתי פיתות לרבעים וללמד חיבור וחיסור שברים באפס מאמץ. ילד כזה ייכנס לכיתה א' עם מתמטיקה של כיתה ג' – ומאותו רגע אין להורה צורך להתערב יותר. הילד ישוט בקלות אל 100 חסר מאמץ ב-5 יחידות בתיכון, אם ירצה. באהבה, ללא הפחד המשתק המוכר לרבים כל כך, ועם הרבה זמן פנוי לקרוא ספרים.

מתמטיקה בגיל הרך (אילוסטרציה: Studio.G photography, Shutterstock)
אפשר להתחיל כבר ממש בגיל קטן, אילוסטרציה | אילוסטרציה: Studio.G photography, Shutterstock

אבל בשביל זה צריך להתחיל בגיל שלוש לכל היותר. לבנות מתודה, להכשיר את הגננות, להעלות הכל ליוטיוב. הרבה יותר טוב וחשוב מהדומן שבו מאכילים היום ילדים בגיל הזה. וכשהם יגיעו לאספיס הם יסתכלו ויגידו להורים, סיריוסלי, מזה פחדתם?