נראה שאסד מתרווח בנוחות על כיסא הנשיאות, לאחר עשור של מלחמה עיקשת ונידוי מצד העולם הערבי. בחודשים האחרונים מדינות האזור פוצחות בשורה של מהלכים וביקורים שנועדו להשיב את הנשיא הסורי לחיק העולם הערבי. ביקור של שר החוץ של איחוד האמירויות, פתיחת השגרירות של בחריין בדמשק, שיחה עם מלך ירדן על חידוש היחסים הכלכליים ומהלך אזורי לקדם עסקה להעברת גז מצרי מירדן, דרך סוריה ללבנון, וכן קריאות הולכות וגוברות להשיב את סוריה לליגה הערבית ממנה הודחה בתחילת המלחמה.
על אף שהמדינות הערביות נמנעות מלדון באופן מפורש בוויתורים הנדרשים מצד סוריה, ברור לכולם שהציפייה היא צמצום המעורבות האירנית בשטחה, שלא לומר ניתוק מהברית עם אירן. לאחרונה, העיתון הערבי א-שרק אל-אוסט, חשף תוכנית ירדנית המציעה למדינות הערביות לנרמל יחסים עם אסד, הכוללת פתיחת נציגויות, הגברת הסחר והשקעות כלכליות לשיקום המדינה ההרוסה. זאת, בתמורה לרפורמות (לא ברור אלו) ולהגבלת הפעילות האירנית במדינה. שלב מתקדם יותר בתוכנית כולל נסיגה של הכוחות הזרים מסוריה, מלבד הכוחות הרוסים כמובן.
המהלכים האחרונים באזור נובעים משילוב של כישלון המתווה של "מקסימום לחץ" על אסד לייצר שינוי פוליטי בסוריה ולפיכך – התחזקות התודעה שאסד כאן כדי להישאר ואין לו חלופה; דעיכה מתמשכת בהשפעה האמריקנית במזרח התיכון, לצד התחזקות במעמדה של רוסיה, בעלת בריתו של אסד, ולבסוף – תפיסתן של מדינות האזור את אירן כאויב משותף שיש להחלישו.
יש שיטענו שבעידוד ודחיפה קלה מרוסיה, אסד מתחיל להפנים שהפעם הפתרון לשלל תחלואות מדינתו עשוי להגיע ממדינות המפרץ הסוניות ולא משותפתו "הטבעית" – אירן. הבנה כזו עשויה לקרב אותו למשולש של המדינות הסוניות הערביות-ארצות הברית וייתכן שבעתיד אף לישראל. למרות שנורמליזציה בין סוריה לישראל אינה על הפרק נכון לעכשיו, המהלך האזורי מחייב את ישראל להעריך מחדש את מדיניותה כלפי סוריה. הסכם אזורי רחב (מולטילטרלי) עלול להפוך את ישראל לשותפה שקטה אשר מקבלת את כללי המשחק, כלומר הכרה באסד והתחייבות להימנע מפעולות שבכוחן לערער את מעמדו ואת הריבונות הסורית, זאת בתמורה לניתוק סוריה מהציר ולהוצאת אירן ושלוחותיה מהמדינה.
אולם, על אף רוחות הפיוס המנשבות באזור, על ישראל לנהוג באחריות ולא למהר להיסחף בזרם הנורמליזציה לעבר הכרה מחודשת בנשיא הסורי. אסד הוא שאיפשר את ההתבססות האירנית ארוכת טווח בסוריה, ובכך יצר את האיום הביטחוני המיידי החמור ביותר הנשקף לישראל מגבולה הצפוני. למשפחת אסד מחויבות ארוכת שנים לאירן, קל וחומר אחרי ההשקעה האירנית חסרת התקדים להציל את אסד מגורלם של מנהיגים אחרים שנפלו במהפכות האביב הערבי.
לכן התפיסה האזורית לוקה באשליה - הכרה באסד אינה ערובה לניתוק קשריו עם אירן. אין גם למהר להסיק כי הדיווחים האחרונים על מהלכו של אסד להדיח את מפקד כוח-קודס האירני בסוריה, ג'ואד ראפרי (שככל הנראה תוכנן לסיים את תפקידו כבר לפני מספר חודשים) מעידים על שינוי במדיניות הסורית כלפי אירן, כפי שרבים היו רוצים לחשוב. למעשה, לאחר שנים של למידה מהרוסים ומהאירנים, נדמה כי אסד שכלל את כישוריו הפוליטיים לתמרן בין שחקנים בעלי אינטרסים מתחרים ולהימנע מהתחייבויות מפורשות ופומביות, באופן שמאפשר לו היום להלך בין הטיפות של העולם הסוני לבין המבול האירני. זאת ועוד, גם אם אסד אכן שינה את עורו והוא מעוניין כעת לסלק את האירנים, שנים של התבססות אירנית מעמיקה וחדירה ל-DNA הסורי – לגופי הצבא, לחברה ולתרבות יקשו מאוד על הניסיון להוציאם מהמדינה.
נוסף על השיקול האסטרטגי, קשה להתעלם מהעיוות המוסרי שקיים בהכרה במנהיג שביצע פשעי מלחמה במשך שנים, אחראי למותם של עשרות אלפים, השתמש בנשק כימי נגד אזרחים חפים מפשע וממשיך לבצע התעללויות וזוועות שחלקן נחשפו לאחרונה בתקשורת.
מעבר לשאלת ההכרה באסד, ראוי שישראל תתרגם את הישגי הנורמליזציה לגיבוש חזית אחודה ואקטיבית עם המדינות הסוניות נגד החתרנות האירנית הנתפסת כאיום משותף. במידה וישראל בכל זאת תשקול להצטרף להסדרה האזורית שעל הפרק מול סוריה, כדאי שהיא תעשה זאת באופן מפוכח ותציב רשימת דרישות ברורה אשר לאופי והיקף הצמצום הנוכחות של אירן ושלוחיה בסוריה. זאת, תוך הבטחת יכולת ניטור ומעקב אחר השינויים הללו בקרקע ושימור חופש הפעולה הישראלי באוויר. עד שזה יקרה, ישראל ככל הנראה תמשיך להיות השחקן היחידי במרחב שפועל באופן עקבי ותקיף נגד אירן בסוריה, באופן שאולי מצמצם את נוכחותה הצבאית, אך לא את השפעתה.
>>> הכותבת היא מומחית לסוריה במכון למחקרי ביטחון לאומי שבאוניברסיטת תל אביב