ההודעה של ח"כ יולי אדלשטיין ב"מהדורה המרכזית" אמש (שני) ולפיה יתמודד על הנהגת הליכוד לא הפתיעה איש. הגם שהיא נעשתה ב-Columbus Day, הוא לא "גילה את אמריקה". אדלשטיין רוצה להיות ראש ממשלה. הוא אפילו ייחל לכך שהנשיא ריבלין יעביר לידיו את המנדט להרכבת הממשלה לאחר שנתניהו וגנץ כשלו במלאכה. אז מדוע דווקא עכשיו הוא יצא, פורמלית, מהארון ומודיע "אני מוכן"?
בסביבתו בוודאי יסבירו: אדלשטיין כבר בן 63. הוא לא ילד. הוא שנים נבחר בפריימריז בצמרת הרשימה. להיות הראשון שקורא תיגר על נתניהו הוא צעד אמיץ שסוחף אחריו באופן כמעט אוטומטי את "הליכודניקים החדשים" ושאר מתעבי נתניהו במפלגה. יש שיגידו שהוא מתחיל עם תמיכה של שליש מהמתפקדים, מה גם שהוא מבדל את עצמו מ"השפנים" שפוחדים או מתיישרים אחרי המנהיג באומרם: נתמודד, אבל רק ביום שאחרי. אדלשטיין מקדים את האחרים, כמו ברקת, שבינתיים רק עושה רעש, מחמם מנועים אבל ב..פול גז בניוטרל.
ההיסטוריה הליכודית מראה שמהלכים כאלו נדונים לכישלון. במפלגה הזאת, להבדיל ממפלגת העבודה, לא ממהרים לערוף ראשים. תשאלו את גדעון סער, דני דנון, עוזי לנדאו ואפילו את בנימין נתניהו, שהפסיד בשנת 2005 בפריימריז ובהפרש של 104 קולות למי שהיה אז ראש התנועה, אריאל שרון.
שליחי נתניהו כבר מיהרו למחות על העיתוי שבו בחר אדלשטיין למסור את הודעתו לאומה. ההודעה דחקה את נאומו של נתניהו בכנסת, בישיבת 40 החתימות, כשניסה להביך את ראש הממשלה באומרו - "בנט מתנהג כמו ילד בן 3 ש..חושב שהוא טייס". ההודעה דחקה הצידה גם את העיסוק התקשורתי בשר המודיעין אלעזר שטרן, גורס התלונות בגיבוי הבוס יאיר לפיד.
אומרים שפריימריז עושים טוב. הם מעוררים את המחנה ובסיומם כולם מתיישרים ויוצאים ששים אלי קרב לדבר האמיתי, לכיבוש השלטון. הפעם, כך נראה לי, נתניהו מתקנא ב"כחול לבן" שם הפריימריז מתקיימים רק בתיאוריה, או ב"יש עתיד" שהבטיחה פריימריז אבל מעולם לא קיימה. תשאלו את פרשן הכדורסל המתקמבק עפר שלח.
שאלת מועד הפריימריז
נתניהו עצמו נמצא בדילמה לא פשוטה. הטיבו להגדיר זאת הגששים, בקמפיין המערך ב-1984: "המדינה כמרקחה. המחירים בית מרקחת ו...הליכוד במלכוד".
חוקת המפלגה, על פי סעיף 84א', קובעת שהפריימריז לראשות המפלגה יתקיימו לא יאוחר משישה חודשים לפני הבחירות הכלליות. החוקה, לכאורה, מאפשרת למרכז הליכוד להחליט לעשות זאת גם הרבה לפני. הכול, כמו בחיים, הוא שאלה של עיתוי. אף שהניצחון כנראה מונח "בכיס" של נתניהו, ההכרזה של אדלשטיין מאתגרת את נתניהו ומאלצת אותו לקבל החלטות - ועכשיו. פריימריז מהירים ויצירת מחנאות בליכוד עלולים לדחוק את המפסידים היישר לזרועות הקואליציה.
נכון, אדלשטיין אמר שגם אם יפסיד את הבית לא עוזבים, אבל גם גדעון סער אמר פעם בדיוק את אותם הדברים. כשח"כ קרעי מסמן את אדלשטיין כ"בוגד המיידי" ויאיר נתניהו ממהר לצייץ ולהשחיר את משפחת המתמודד - אל תתפלאו אם תשמעו נאום של אדלשטיין לפיו מאס "בביביסטים", "בבן של" ו"ברוח הקודש".
דחיית הפריימריז גם היא מזיקה לנתניהו: הטענה שעצם קיומו בכנסת למעשה "תוקעת" את המערכת הפוליטית תמשיך לרחף באוויר. בהיעדר פריימריז, האם ח"כ נתניהו ימשיך "להתייבש" לנצח על ספסלי האופוזיציה? כמו כן, כל עוד אין פריימריז הכ"צים, ברקת, רגב ואחרים ימשיכו בזמזום שגם הם רוצים. במרחב הפרנויה של נתניהו - דחייה או פריימריז עכשיו, הגם שבסופן המפסיד יפרוש ויערוק - נראה שעדיף לנתניהו להסתכן ולהרוג את זה כשזה עוד קטן.
ומילה אחרונה למתמודד אדלשטיין: בשנת 2001, לאחר שראש הממשלה אהוד ברק נפל בהצבעת אי-אמון, הודיע נתניהו שהוא חוזר לפוליטיקה ומתמודד על הנהגת הליכוד וראשות הממשלה. הסקרים ניבאו לו ניצחון מוחץ עד כדי כך שסילבן שלום, שהיה מאדריכלי הפלת ברק, חשש להפסיד לנתניהו ומשך ברגע האחרון את התמודדותו. מי שפחות חשש היה אריאל שרון. אני זוכר את הבן עמרי שרון מגיע למצודת זאב עם החתימות הנדרשות. זה היה נראה הזוי. שרון עומד להתבזות.
בחלוף כמה ימים הודיע המועמד המוביל שהוא פורש מהמרוץ: מאחר והכנסת לא מתפזרת, אני לא רץ. ככה אי אפשר למשול, הסביר נתניהו. "אני לא רוצה להיות ראש ממשלה רק בשביל התואר", אמר. שרון הרוויח, סילבן פיספס. המסקנה: כדאי להכניס רגל בדלת, כי... לך תדע מה יהיה עם נתניהו.