אלון אולארצ'יק הלחין וביצע בגאונות את שירו העגמומי של אברהם חלפי "שעשועי כאילו", מבלי לדעת עד כמה יתאימו מילות השיר והלחן העגלגל ללוות את בני גנץ בשבוע האחרון.
לבני גנץ היה הכול ביד: מפלגת שלטון מרובת מנדטים, רשימה שסרה למרותו, קרדיט ציבורי רחב ומגפה איומה שהכשירה את ממשלת החירום עם נתניהו בציבור ובקרב יועציו, ובהם אני, על אף הקושי וכאב הבטן. אילו רק היה נוהג כמנהיג ולא כרמטכ"ל, היה נכנס ביום רביעי האחרון בטקס רב רושם ללשכת ראש הממשלה ברחוב קפלן בירושלים.
ויתור ועוד ויתור
סיפורו של בני גנץ הוא סיפורה של מנהיגות השמאל-מרכז בעשרות השנים האחרונות. מרוב רצון ומאמץ להיות ממלכתיים ומנומסים העוסקים בריצוי צרכיו של נתניהו, הם שכחו מה זה להיות מנהיגים.
שני תפקידים למנהיג: לשלוט ולסכל. תשאלו את נתניהו. משחר נעוריו הפוליטיים הקפיד לדרוש שהכול יהיו בדברו, ודאג לסכל כל מי שנחשד על ידו כבעל שאיפות מכל סוג שהוא. גם בממשלת החירום שהוקמה עם פרוץ מגפת הקורונה המאיימת, דרש נתניהו משרי כחול לבן ובראשם גנץ לפעול על פי ערכיו, משנתו האידיאולוגית וכללי המשחק שהוא מכתיב.
בני גנץ הסכים. במשך חודשים ארוכים הוא ויתר ושוב ויתר, אחר כך התקפל ואחר כך הבליג. ככל שנחלשה עמידתו מול נתניהו, התחזק הזעם הציבורי כלפיו שהוביל אותו לסף אחוז החסימה בסקרי דעת הקהל. במקום לנהוג כמוביל מפלגת שלטון שאחריו ציבור עצום המצפה ממנו לעמוד על דעתו, נהג גנץ כרמטכ"ל המכבד את מנהיגו, וברגע הזה ניטלו ממנו המפתחות להובלת המדינה. לולא נהג כך, היה נכנס ביום רביעי ללשכת ראש הממשלה.
נתניהו, כחיית טרף פוליטית, הריח את הדם. כשסביבו להקה צמאת שלטון יחיד המתארת בפניו את הסרט החלומי על בחירות בזק והשמדת בני גנץ וכחול לבן, התאהב נתניהו שוב בתיאורים הרומנטיים על היותו קוסם, משיח ואלוהים. הוא יצא לדרך שתוביל אותו, כעבור זמן קצר, למדבר האופוזיציה מוקף בגלית דיסטל ושלמה קרעי, מדמיין המוני אנשים המחכים טרוטי עיניים ונרגשים לצאתו מהמספרה.
גבולות הכוח והרצון
סיפורם של שני המנהיגים הוא סיפור עצוב על גבולות הכוח והרצון. לנתניהו לא היה רצון אבל הכוח עיוור אותו, ואילו לגנץ היה רצון עז אבל כוחו ניטל ממנו. כמו בקללה תנ"כית עתיקה, מצאו עצמם שני המנהיגים שנבחרו להנהיג את העם בשעותיו הקשות נזרקים מהמקום אליו מעטים זכו להגיע, ומוחלפים דווקא בידי שנואי נפשם.
אבל זה לא נגמר. כמו בסדרות הנטפליקס המשובחות, גיבורי המחזה לופתים אחד את השני מבלי יכולת לשחרר: נתניהו הפך למנהיג ממורמר הנושא עימו 35 מנדטים בסקרים האחרונים, ללא יכולת לממש אותם לשלטון ימין יציב, ואילו גנץ הפך לשר האהוד ביותר בפער עצום על מקביליו, אך ללא יכולת לממש אותם ולו למנדט אחד שיחזיר אותו לימיו הגדולים.
ומה בפרק הבא אתם שואלים? בבית הראשון של שירו "שעשועי כאילו", כתב חלפי את השורות המדהימות הבאות: אדם תולה את אתמולו, על וו תקוע, בליבה של רוח, הלאה, הלאה.
כדי לחזור לעמדת ההנהגה יצטרכו השניים לסור למעבדת הריצוף הגנטי הקרובה, לתלות את אתמולם, ולבקש להחליף מספר רכיבים שדפקו להם את התוכניות. נתניהו יצטרך להחליף את רכיב הנאמנות הפגום ששיבש את מסלול הניווט הפוליטי שלו, וגנץ יידרש להחליף מערכת הפעלה של רמטכ"ל במערכת הפעלה של מנהיג פוליטי, כזה שעומד על דעתו, לא פוחד מפריימריז פנימיים ומוסדות מפלגתיים פעילים, ורוצה להקים מחדש את מפלגת השלטון שכבר הייתה בידיו.
הבית האחרון של חלפי כמעט ומגדיר לשניהם את האסטרטגיה מעתה והלאה: גם אני נופל וקם, נופל וקם, נופל, ומאמין באמונה שלמה.
נתניהו כבר הוכיח את יכולתו ליפול ולקום פעמים רבות, לכבוש מחדש את היעד ולסכל את יריבו. כעת זו ההזדמנות של גנץ להוכיח שגם הוא קורץ מהחומר של מנהיגים לאומיים.
אני מכיר היטב של בני גנץ: אם יחליט לשנות את הדרך, יגיע. אם לא, יקומו יש מאין מנהיגים חדשים למחנה.