כשנחתם הסכם השלום בין ישראל לאיחוד האמירויות לא היה מחסור בחכמולוגים בכל רחבי התקשורת הישראלית שטרחו לספר כי זו היא רק תמורה שהאמירויות נאלצות לספק בעבור המטרה הנכספת האמיתית שלהם: מטוסי F-35. הנה מתברר, שומו שמיים!, שממש בזמן שנסיך הכתר מוחמד בן-זאיד התרועע עם ראש הממשלה בנט, העבירו אנשיו הודעה חד-משמעית לוושינגטון: העסקה, בסך 23 מיליארד דולרים, לרכישת ה-F-35 וכלי טיס בלתי מאוישים תבוטל אם ממשל ביידן לא יסיר את ההגבלות על אופן הפעלת המטוסים לאחר שיימסרו לאמירויות בעוד שנים אחדות.
בטרם ניגע בפרטים, הנה הלקח תחילה: האמירויות פנו לשלום חם עם ישראל מסיבות טובות שאינן קשורות לשום עסקת נשק. הם מפזרים כעת את הז'יטונים שלהם על פני רוב המשבצות שעל שולחן הרולטה. הם פתחו בדו-שיח עם אירן (מה שלא הפריע לאירנים לתקוף את הזמנתו של בנט), הם במהלכי פיוס מול טורקיה של ארדואן, הם נכנסו להידברות מפויסת עם אויביהם הקטרים, הם נסוגים לאחור במלחמה בתימן וכך גם בלוב. בקצרה, מוחמד בן-זאיד מגוון עכשיו את מערכת הקשרים שלו ואין לו שום היסוס לפתח שיתופי פעולה עם מדינות, כמו אירן וישראל, שאינן מחבבות אחת את השנייה בלשון המעטה, שעל כן הערב (שלישי) טרח בכיר אמירתי להבהיר כי לא יתמכו בפעולה נגד אירן.
זו התמצית של ההיגיון הדיפלומטי באבו-דאבי: אחרי הניסיונות שלהם לקצור הישגים באמצעות התערבות צבאית במקומות שונים לא עלו יפה, הם עוברים לדיפלומטיה של פתיחות מירבית. את בנט, למשל, הם הזמינו לבוא ממש יממה לפני פסגת 6 מדינות המפרץ בריאד בה ישבו לשולחן מול הסעודים והכוויתים והבהירו להם היכן עומדות האמירויות.
האמריקנים אינם מתלהבים מהפתיחות של איחוד האמירויות כלפי סין. הם סיכלו את מה שמתואר כניסיון סיני להשיג מעין בסיס ימי בנמל ח'ליפה והם אינם אוהבים את הרומן של האמירתים עם ה-G5 של וואווי הסינית. לכן, הם ביקשו להטיל על האמירויות סייגים לגבי הפעלת ה-F-35 כפי שעשו בזמנו לפני שמכרו להם את ה-F-16. הסייגים נוגעים למרחב שבו מותר להפעיל מטוסים אלה וגם לסוגיות טכניות, למשל באשר להעברת מידע טכני לסינים או לאחרים. מוחמד בן-זאיד מנסה להשתחרר מן המגבלות הללו. שעתו לא דוחקת שהרי ממילא יקח כמה שנים עד שהיה אמור לקבל את המטוסים, אבל דבר אחד הוא מבהיר עכשיו לכולם: את ההסכם עם ישראל עשה לא מפני שנתניהו ארגן לו מטוסי F-35.