כל ילד לומד כבר בגן שהטבע מלא בסימנים שמאותתים לנו על חילופי עונות. את פריחת החצבים אנחנו רואים רגע אחרי הקיץ, וגם הנחליאלי יופי לפני שהסתיו מגיע. החמסינים הראשונים בפברואר מזכירים לנו שתכך מגיע אביב, וההרים המצהיבים של הגולן והגליל מבשרים את הקיץ. לא צריך לוח שנה או אפליקציה של תאריך כדי לדעת - מספיק להביט סביב.
למי שלא ממש מחובר לטבע יש סימנים אחרים: גם אם לא ראיתם נחליאלי, אז בטוח ראיתם קרמבו שמופיע כמו שעון בכל סתיו. סנונית אחת אולי לא מבשרת את האביב, אבל רצף של פרסומות לחומרי ניקוי לקראת פסח דווקא כן מבשר.
אז איך זה שפתאום אני רואה בכל מקום סופגניות? יש אנשים שבקושי הספיקו לפרק את הסוכה, חופי הים מלאים מתרחצים, אין שום סימן באופק לחורף - אבל הסופגניות מחייכות אליי מכל פינה כאילו מחר נר ראשון ועוד לא הספקתי להכין דמי חנוכה לנכדים.
מאכלי החג היהודיים אולי לא יפארו תפריטים של מסעדות מישלן, אבל יש מעט דברים שמחברים אותנו לזיכרונות ולמסורת כמו אוכל. חלה עגולה עם דבש, לביבות, צלחת פירות יבשים או חגיגה חלבית של פשטידות וגבינות - כולם מאכלים טעימים, בעיקר אם אוכלים אותם בזמן הנכון, כשאל הטעם מתווספים גם נוסטלגיה וניחוח של פעם. כמה אנשים באמת אוכלים חרוסת או מצה-בריי שלא בפסח? מי מכבד את אורחיו בתפוח בדבש באמצע החורף או באוזני המן בקיץ?
עד לא מזמן גם הסופגניות היו כאלו: מעין זיכרון נעים, מאכל בעל חיי מדף קצרים של שבועיים החל מאמצע כסלו, נספח בלתי נמנע לכל הדלקת נרות או מסיבת חנוכה משרדית. פצצת הקלוריות הטעימה הזאת, שאמנם לא מצטיינת במורכבות קולינרית ולא נראה אותה באחת מתוכניות הבישול המתוחכמות, מעולם לא התרחקה יותר מדי מחנוכה.
אז נכון, באמריקה אוכלים "דונאטס" (שאגב, לא ממש תפס פה), ויש כל מני דברים דומים באירופה, אבל סופגניות זהובות עם ריבה ואבקת סוכר - מי בכלל יכול היה לדמיין אותן באוקטובר? והנה השתנו סדרי עולם ומגשים שלמים של סופגניות ממתינים ליד הקופות בסופר או נחים בוויטרינות של הקונדיטוריות. אני לא מדבר רק על הגרסאות המיניאטוריות והיצירתיות (יש שיאמרו יצירתיות מדי) של השפים החדשים: כאלו עם מילוי חלבה או אבקת זהב, סופגניות עשירות בטעם ובמחיר, אלא על הגרסה הקלאסית, כזאת שאפשר לקנות בכמויות גדולות ובכסף קטן.
אני יכול להבין מדוע מוכרים אותן, אבל לא מבין מי הם הקונים. חודשיים לפני חנוכה כבר להתחיל עם סופגניות? יש לזה פוטנציאל להפוך לאסון תזונתי שקשה להתאושש ממנו בהמשך. מדוע בעצם שנרצה לאכול עכשיו סופגניות? אנחנו לא חיים בתקופה שבה בקושי היו ממתקים ולכל דבר חדש שמכיל סוכר היה מסחרר את החושים. היום, ליד הסופגניות, יושבים עשרות סוגים של מאפים וממתקים, קוראסונים ופרלינים, אקלרים ואפילו כנאפה. אז מי מסרב לכל אלו והולך על צמיגי השמן של חנוכה?
מתברר שיש לא מעט כאלו, וכנראה שלא צריך להיות מופתעים מהתזמון המוקדם של הסופגניות. חודש חשוון נקרא גם "מרחשוון". אחד ההסברים לשם הזה מדבר על כך שהוא החודש היחיד שאין בו חגים. כלומר, חודש שלם בלי תרועת פסטיבלים, בלי מעמדי שיא ואירועים חגיגיים, סתם רצף של ימים רגילים, של כניסה שקולה אל השנה שרק התחילה, אחרי כל ההתרגשות של תשרי (שבו יש מספיק חגים בשביל חצי שנה).
אולי זה כבר לא מתאים לנו העניין הזה של שגרה: אולי אנחנו חייבים לרוץ אל החג הבא או לפחות לטרנד הבא, לאירוע "הגמר הגדול", ל"סייבר מאנדיי" ו"יום החומוס הבינלאומי". אנחנו זקוקים למשהו שירכז את תשומת הלב, שתהיה התרגשות באוויר ואיזו ציפייה לשבור את השגרה. אולי אנחנו חייבים לזכור שרגע אחרי שנגמרו כל החגים, אין מה לדאוג כי יש עוד אחד בקנה.
אבל בעצם מה רע בקצת שגרה? בתוך כל רכבת ההרים הרגשית הזאת שנקראת חיים בישראל, חסרים לנו רגעים של שיעמום, בלי שיאים, בלי חגים ואפילו בלי סופגניות.